כבר שלוש שנים פועלים, כך על פי פרסומים זרים, מחנות ריכוז ללהט"בים ברוסיה ובצ'צ'ניה, כאשר פניות רשמיות אל ראשי המדינות נענות בהכחשה גורפת.
הגדיל לעשות דוברו של נשיא צ'צ'ניה, שאמר כי אין במדינה מחנות ריכוז להומואים, כיוון ש"אין אנשים כאלה בצ'צ'ניה". עוד הוא הוסיף כי "אם ישנם הומואים, רשויות אכיפת החוק לא צריכות 'לטפל' בהם, כיוון שבני משפחתם יעשו זאת".
למרות ההכחשות, ישנן מאות עדויות של מי ששרדו את המחנות, כשכולם הזכירו דפוס פעולה דומה. מדובר על האנגרים מבודדים וחדרי מעצר, אליהם משליכים כ-30 עד 40 אנשים, ומענים אותם, בעיקר כדי לקבל שמות של חברי קהילה נוספים.
אחת העדויות סיפרה כי השוטרים בצ'צ'ניה נהגו להכות את העצורים בעודם קשורים הפוך, מהרגליים, לחשמל אותם וכן נהגו לספק להם כמות מוגבלת מאוד של מי שתייה. שיטות 'איתור' הלהט"בים היו מגוונות מאוד, החל מ"הלשנות" של קרובי משפחה ושכנים ועד למארבים משטרתיים באפליקציות היכרויות.
חלק מהעצורים, שפשוט "נעלמים" יום בהיר אחד מהמרחב הציבורי אל אותם המחנות, לא שורדים את העינויים. אחרים מנסים לברוח ותופעה שחזרה לא פעם היא החזרה של העצור אל משפחתו, כדי שזו "תסיים את העבודה". עדויות זהות התקבלו גם מאזרבייג'ן, שם פורסם כי כמאה גברים הומואים ונשים טרנסג'נדריות נעצרו ועברו התעללות קשה מצד כוחות משטרה.
לאחרונה פורסמה עדות נוספת, בפנים גלויות, של מי שנלקח אל תא מעצר בצ'צ'ניה, בשל היותו הומו. אמין דזברילוב, בן 27 שרד את ההתעללות, ברח לקנדה והחליט לחשוף את מה שקורה במקום בו נולד.
המעצר של אמין קרה בסמוך לאותם הדיווחים, שהתקבלו בתחילת שנת 2017, אז עוד היה בארון. "הייתי במספרה בה אני עובד, כשפתאום הגיעו אליה שלושה אנשים במדי צבא. הייתי באמצע צביעת שיער לכלה, אמרתי לה שאני כבר חוזר, והלכתי לפתוח את הדלת.
אחרי שהם שאלו אותי מה השם שלי ועניתי, הם לקחו לי את הסלולרי והדרכון, שמו עלי אזיקים והוציאו אותי לרחוב. באותו הרגע לא הבנתי למה. עובדת נוספת במספרה יצאה אלינו, ורצתה לעזור לי אבל הם הפחידו אותה. ואז לקחו אותי, דחפו לתא המטען של רכב ונסענו משם מהר.
הגענו למקום שנראה כמו מחסן ליד הנהר, הוציאו אותי מהרכב והתחילו להרביץ לי. לא מעט זמן נשארנו שם, כשהם מכים ומקללים אותי. לאחר מכן הכניסו אותי לחדר שבו היו עוד אנשים במדי צבא. הם קמו אלי, והתחילו להכות אותי בצינורות פלסטיק. הם אמארו שהם לא מכים אותי בידיים כדי שלא אדביק אותם במחלות. הם רצו שאתן להם שמות של להט"בים נוספים.
אמין דזברילוב: רק אחרי שהקיר היה מלא בדם הם הפסיקו
אחרי שהיכו אותי לא מעט זמן, הם הוציאו קופסה שהיה כתוב עליה "גלאי שקר", זה היה מעין שוקר חשמלי גדול. הם חיברו לי חוטים לאצבעות, שפכו עלי מים והתחילו לחשמל אותי. זה כאב מאוד, אבל חוץ מלצעוק לא היה לי הרבה מה לעשות. התחננתי אליהם "בשם אלוהים, תפסיקו", אבל זה רק הרגיז אותם יותר. "אל תגיד 'אלוהים' בזמן שאנחנו מענים אותך". הם אמרו שאם אעשה את זה שוב, הם יגבירו את הזרם.
לאחר מכן הם המשיכו להכות אותי, לצחוק, לקלל ושאלו אותי שאלות משפילות על חיי המין שלי. בשלב מסויים שמו לי שק על הראש, אחד מהם שלף אקדח, הכניס לי אותו לפה והצמיד אותי לקיר. הם הורידו לי את הנעליים, ואמרו שאם לא אתן להם שמות "אלו יהיו השניות האחרונות שלי". הרגשתי פשוט אבוד.
אבל הוא לא ירה. הם הכו אותי עוד, עד שהתחלי ממש לדמם בכל הגוף, ומרחתי את הדם על הקיר. רק אז הם הפסיקו. הבנתי שעצרו אותי כי מישהו אמר שראו אותי בדירה של להט"ב אחר, אם כי בכל מקרה כשהם שאלו אותי אם אני הומו, אמרתי שכן. בהמשך זרקו אותי לחדר גדול עם דלת ברזל ובלי חלונות. היו שם עוד כמה אנשים שאינם קשורים להקהילה הגאה, חלקם היו מכורים לסמים, שנעצרו גם.
כל יום מספר האנשים בחדר היה משתנה. לילה אחד היינו 30, לילה אחר 20. הם היו מוציאים אותנו כדי להמשיך להתעלל בנו, כשהם בעיקר רצו שמות של להט"בים נוספים. אם לא היינו אומרים, היו מכים אותנו יותר."
"החדר היה קטן, לא היו מקלחות או שמיכות ורק כשהיו פותחים את הדלת היה נכנס אויר לחדר. היה חם מאוד, הזעתי המון ומידי פעם היו מוציאים אותנו לעבודות. לרחוץ מכוניות, לנקות ולאסוף אשפה מהרחוב, ובמקביל היו מכים אותנו כל יום. היה קשה מאוד היה לשמוע את הצעקות של חברים שלי לתא.
לא הבנתי מה אני עושה שם, רק לפני כמה ימים הייתי אדם נורמטיבי, שעבד במספרה, בניתי את העתיד שלי ופתאום הכל נראה לי אבוד. לא יכולתי להבין למה עושים לי את זה. למה שצ'צ'ני יענה ככה צ'צ'ני אחר.
לא היו מים בתא, היה רק צינור אחד בחצר ששתינו ממנו. אבל לא רצינו לשתות הרבה כי לא היו שירותים בחדר, וגם הבנו שאם אתה שותה הרבה מרגישים יותר חזק את מכות החשמל. הביאו לנו אוכל בכמות קטנה, אבל לא חשבנו על אוכל. בהתחלה גם לא היה לי תיאבון.
אחרי שבוע פתאום אמא שלי הביאה לי אוכל. התביישתי מאוד כשראיתי אותה, והבנתי שהיא יודעת איפה אני ולמה. לא סיפרתי לה לפני, הייתי בארון. חלקתי את האוכל עם עוד כמה להט"בים שהמשפחה שלהם זרקה אותם, ולא היה מי שיביא להם אוכל.
אחרי שבועיים בערך היינו 17 איש בחדר, ואמרו לנו שהמשפחות שלנו באות לקחת אותנו. לקחו אותנו לאולם סמוך, העמידו אותנו בשורה ומסתבר שהמשפחות שלנו היו שם. זה היה מעין טקס השפלה והוצאה מהארון. הם ביקשו מהמשפחות שלנו "לסיים את הבושה", כאילו רמזו להם להרוג אותנו."
"כשהביאו אותי הבייתה התקלחתי פעם ראשונה וראיתי שכל הגוף שלי היה כחול. לא יכולתי לישון במשך חמישה ימים. הייתי בפרנויות. אחרי תקופה, כשהתאוששתי ברחתי למוסקבה, ומשם לסנט פטרסבורג. המשפחה שלי יחסית קיבלה אותי, היא לא רצתה שאעזוב ואמרה לי ש"הכל יהיה בסדר", אבל לא יכולתי להישאר שם.
אבל גם בסנט פטרסבורג לא הרגשתי בטוח. ידעתי שהשלטונות ברוסיה וצ'צ'ניה עובדים בשיתוף פעולה בעניין, וגם ברוסיה לא ממש בטוח ללהט"בים. קיבלתי עזרה מארגון גאה ועזבתי לקנדה.
אני 'חי פה את החלום', אפשר להגיד. אני צעיר, אני לומד אנגלית ויש לי הרבה תכניות לעתיד. אני יודע שהחשיפה שלי מסוכנת, אבל זה עדיף מלשבת בשקט ולתת לזה להמשיך לקרות. במיוחד כשיש מקומות חופשיים כל כך בעולם, כמו ניו-יורק. חייבים לחשוף מה קורה במקומות אחרים."
עדותו של אמין הופצה בכלי תקשורת שונים והעלתה מחדש אל סדר היום הציבורי את המאבק של שלטונות צ'צ'ניה ורוסיה כנגד הקהילה הגאה. אך כפי הנראה, גם כעת לא יעשה איש צעד משמעותי כנגדן.