"הרעיון הבסיסי של דראג הוא לשים עליך פרסונה שתבעט לאנשים בפרצוף", אומר יוסל'ה זיו, שמוכר בירושלים יותר כמלכת הדראג יוסל'ה, ומיד מוסיף: "אבל האמת שאני עושה את זה כי זה פשוט כיף". הדיסוננס הזה, בין מופע מחתרתי בועט לבין חוויה מבדרת באופן לא מתוחכם מדי, מייצג בצורה מדויקת את המהות של מופעי הדראג. כשהסצנה הזאת מתרחשת בעיר מורכבת כמו ירושלים, התמונה הופכת למסקרנת עוד יותר.
דראג, במשמעות הפשוטה שלו, הוא לבוש של בגדים המזוהים עם המגדר ההפוך לזה של המתלבש, לצרכי בידור. מופע דראג מורכב לרוב מאמנים ששרים שירים מוכרים, או מבצעים ליפסינק כשהם נמצאים בתוך דמות, שלרוב תתהדר בשם משעשע או ביזארי, ובעיקר צבעוני.
האירועים מעוצבים לרוב בסגנון זוהר והוליוודי, בלווי תלבושות אקסטרווגנטיות, אבל בהחלט יכולים לכלול מגוון סגנונות, כמו ריקוד או מונולוגים עם הקשרים פוליטיים. ישנם חילוקי דעות לגבי מקור המילה דראג, כשחלק משייכים אותה לפועל "לגרור" (to drag), כהתייחסות לכך שבסוף המאה ה-19, גברים מחופשים לנשים היו גוררים את השמלות הארוכות שלהם על רצפת התיאטרון.
פירוש עממי יותר מתייחס למילה כראשי תיבות שמשמעותן "לבוש כמו בחורה" (Dressed Resembling A Girl). מופעי הדראג הראשונים באירופה מיוחסים לתיאטרון השייקספירי, שם רק לגברים הייתה הרשות להופיע על במה, מה שהכריח אותם לבצע תפקידים של נשים. באמריקה הדראג התחיל לחדור אל התודעה הכללית באמצע שנות ה-20', עם סרטים כמו "ויקטור ויקטוריה" בכיכובה של ג'ולי אנדרוז. היום הדראג נמצא כמעט בכל מקום, ולאט לאט גולש אל תוך המיינסטרים. הדוגמא הבולטת ביותר היא תוכנית הריאליטי "המרוץ לדראג של רופול", שמושכת צופים רבים מכל האוכלוסייה, וממשיכה בימים אלו לעונה ה-11 שלה.
מגיעים אל ירושלים
אל ירושלים הגיעה הסצנה סביב סוף שנות ה-90', בתצורה מחתרתית, כצפוי. "התחלנו את מופעי הדראג שלנו במקום שנקרא 'זמן אמיתי', שאני הייתי הזכיין שלו, בשנת 92'", מספר ינקי בכר, איש חיי לילה ותיק, שניהל כמה וכמה ברים ומועדונים בעיר, והיום מנהל את בר הקזינו בשוק מחנה יהודה בירושלים. "לדעתי היינו הראשונים בארץ שהעלו מופעי דראג". האירועים בניהולו של בכר תפסו תאוצה, ומהר מאוד עברו למתכונת של פעמיים בשבוע, כשהם מושכים אנשים מכל הארץ. "באותה התקופה זה נתפס כאנדרגראונד, אבל המקום היה מפוצץ. ירושלים נחשבה אז לעיר מרדנית. אנשים הסתקרנו מהתופעה הביזארית הזאת והיו מוכנים לקבל אותה. מה שכן, היו גם תגובות שליליות ואנשים שצעקו לעבר הבמה 'יא הומו' ודברים אחרים".
אמנם המופעים חוו דעיכה בפופולאריות באמצע שנות ה-90', יחד עם סצנת הברים הכללית של ירושלים באותן שנים, אבל באמצע שנות האלפיים הם זכו לעדנה מחודשת. זה קרה עם הפתיחה של ליין ה"געוואלד" ב-2004 בבר ה"מקווה", שכיכבו בו מלכות דראג שפועלות עד היום כמו גלינה פור דה ברה (גיל נוה) וטלולה בונט (טל קלאי). הליין פעל כעשור, והפסיק את הפעילות שלו יחד עם הסגירה של המקווה. היום פועלים בעיר שני מופעים חודשיים, ה"אללה נש" בבר הווידאו, וה"צחוקים רצח" בנוקטורנו. "אנחנו מצליחים למשוך גם אנשים מחוץ לקהילה הגאה, שפשוט מתייחסים לזה כאל סוג של קברט", אומר עמית שכטר, מנהל הנוקטורנו. "זה ז'אנר שמופיע כבר במקומות שמכבדים את עצמם בחו"ל, וממש לא רק באנדרגראונד. עדיין יש אנשים שמדי פעם מרימים גבה ושואלים 'זה גבר או אישה', אבל אני לא חושב שבהכרח צריכה להיות תשובה. זו אמנות לגיטימית. מי שרואה כמה המציגים פה משקיעים יבין שמדובר באמנות גבוהה".
אמנם מופעי הדראג כבר מזמן יצאו מהמרתפים, אבל אי אפשר שלא לחשוב על המורכבות של הז'אנר דווקא בירושלים, עיר שמרנית במיוחד, שמצעד הגאווה האחרון שלה למשל אובטח על ידי 200 שוטרים. "אני אחשוב פעמיים לפני שאני אפרסם בירושלמים וירושלמיות (קבוצת פייסבוק פופולרית בירושלים, ע"ש)", מסביר יוסל'ה. "הייתה ביקורת למשל על הסרטון שהכנו לקראת המצעד מאנשים ששאלו למה צילמנו את זה בעיר העתיקה, למרות שהיינו בכלל בממילא. כשאני יוצא לרחוב תמיד יש קצת מבטים, תמיד יש הערות, אבל אני יודעת להתגבר על זה".
אסתי בלישה, מלך דראג בוגרת בצלאל וגרפיקאית בחדשות 12, ממחישה את העובדה שהז'אנר עדיין לא יצא לגמרי מאזור הדמדומים. "אני עדיין מרגישה מתח סביב העניין הזה של לעשות דראג", היא משתפת. "כשאני יוצאת שנייה מהווידאו, זה השלב שבו אני מפסיקה להרגיש מוגנת. עצם זה שהדראג הגיע לנוקטורנו זה מדהים, אבל כן קצת מתפספסת כאן הסצנה הירושלמית.
בתל אביב זה הרבה יותר זוהר, אבל כאן יש משהו שהוא ירושלמי ונאבק על קיומו". נראה שאפשר להגדיר את מה שחווה כעת הז'אנר כפופולאריות מחתרתית. "באים המון אנשים, אבל זה עדיין לא קורה בבמה גדולה בחוץ", מספרת תמר לניאדו, תושבת העיר שהולכת להופעות דראג. "המקומות שבוחרים לעשות את זה בהם עדיין מחתרתיים".
חוסר הנוחות שמשמיעה אסתי, ואיתה אנשים רבים נוספים המעורים בסצנה, מהזליגה של הדראג לעבר המיינסטרים, נובעת אולי מהעובדה שבשונה מז'אנרים אחרים, הדראג מייצג גם מרד וטומן בחובו אמירה פוליטית בנוגע לקיבעון המגדרי שהאנושות כבולה בו. בשביל אמנים רבים, ההזדמנות לעטות על עצמם מסיכה ולשחק עם הנראות שלהם היא תרפויטית לחלוטין - במיוחד כשהמופיעים הם חברי הקהילה הגאה, שחלקם נאלצים להתמודד עם נושא המגדר עם המון כאב וגילויי חוסר הבנה.
"כשאנשים חושבים שאתה בתחפושת, זו ההזדמנות באמת להשתחרר. דווקא עם המסכה של הגבר אני מרגישה הרבה יותר חשופה ועירומה. אנשים לא מבינים את זה. אני מצאתי בזה איזשהו עיסוק פסיכולוגי, פורקן, שאחריו אתה רואה דברים קצת אחרת", אומרת אסתי, שהתחילה להתעסק בדראג ברקע מות אביה. "אבא שלי נפטר לפני קצת יותר מ-20 שנה, ודמות גברית הייתה משהו שתמיד העסיק אותי. תמיד היו לי שאלות, כמו אם הייתה לי דמות גברית בחיים, איך היא הייתה, ומה היו הניואנסים שלה? מה זה בכלל גברי ולא גברי? מה הדברים היותר גבריים בי? אני מאוד מאמינה שבכל אחד יש סקאלה של גברי ונשי וכולנו נעים על הרצף הזה". מתוך התהיות האלו נוצר מיסטר אס, דמות הדראג של אסתי.
המחקר-על-הבמה שאסתי מדברת עליו מאפיין אנשים רבים בתחום היום, שלוקחים את הדראג למקום הרבה יותר מתקדם, או כמו שאסתי מגדירה את זה, "הדראג כן מתרחק מהמקום של 'הנה אני גבר ושם לק'". אם בעבר מופע דראג היה תחום לגבר שמתחפש לאישה, ואישה שמתחפשת לגבר, היום המשחק הוא הרבה יותר פלואידי. "מי שמעורה בעולם של הדראג ממש רואה את ההתקדמות, את הערבוב של הכל. בשנה האחרונה בכלל אני נחשפת להמון דראגיסטים ודראגיסטיות שעושים את זה מאוד פלואידי, למשל טרנסים שמופיעים כעצמם.
יש גם משחק עם הפרפורמנס, אם אתה למשל רוצה שיהיה לך איבר מין זכרי, אם אתה רוצה להסתיר את החזה שלך או לא. זה תלוי בהמון דברים. יש היום מלכות דראג שלא שמות חזה, בכוונה. לצופים ולעולם ייקח יותר זמן לראות את זה". לגבי היום יום, אסתי כן מעדיפה שיפנו אליה כאישה, אבל כשהיא על הבמה, זה ממש לא משנה לה. "אני חושבת שיש בתוכי חיבור מאוד חזק בין הגבר לאישה, ואני לא חושבת שזה משנה. כשאני אני, אז אני כן דווקא מזדהה עם המגדר שיוחס לי".
כחושבים על הסיבה שבגללה הדראג מושך כל כך הרבה אנשים, מגיעים למסקנה שבסופו של דבר, על אף המשמעויות הנסתרות שלו, מדובר בז'אנר בידורי כיפי, שמתכתב עם תרבות הפופ העכשווית. "אנשים אוהבים דברים זוהרים, קולנוע, איפור", קובע שכטר. "הכל קשור לערכים של יופי וזוהר, ובעולם עושים מזה מיליונים. במופע דראג אפשר להוציא את השירים שאנשים שרים כשאף אחד לא רואה, ותוך כדי ליהנות מהופעה ברמה גבוהה". לבסוף שאלנו גם את עיריית ירושלים מה תחושותיה לגבי קיום אירועי דראג בעיר: "עיריית ירושלים מקיימת מגוון רחב של אירועים בעיר בהתאם לניהול אמנותי בהקשרים שונים ומגוונים. כל מקרה נבדק לגופו".
עדן שרון הוא כתב 'פי האתון' - עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
יש לכם מה להגיד לנו? משהו לספר? רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו לנו:
Pride@walla.net.il או בוואצאפ-וואלה! גאווה: 054-938-2804