אילו יכולתי לבחור את הגוף המושלם, הוא היה משתנה כל כמה שעות. משנה צורה, בתנועה לפעמים יותר גברי ולפעמים יותר נשי... ברור לי שזה חלום שלא יתגשם, אבל חלומות זה חשוב, אני מניח.
את הדבר הקרוב ביותר לפנטזיה שלי, אני אגשים בעוד יומיים, כשאכנס לניתוח להפוך את החזה הנשי שלי, לגברי. אני ביג'נדר, בןבת. כלומר, אני מרגיש שאני גם בן וגם בת באותו הגוף. נולדתי נקבה, אבל בראש שלי, בדרך בה אני חווה את העולם, אני גם בן וגם בת.
ואני יודע שלרוב האנשים זה נשמע מוזר, האמת, גם לי זה נשמע מוזר לפעמים, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מבינים, שמגדר הוא לא בינארי, הוא לא או גבר או אישה, מגדר הוא רצף ויש איזור אפור ענק שמדבר להרבה מאוד אנשים.
וואלה! גאווה נותנת לכם הנחה מיוחדת להרצאה של שירלי נס-ברלין ותאיר, המציגה שתי נקודות מבט על התמודדות אומץ והשראה. הציגו את קוד הקופון: 1111 במעמד הרכישה, ורכשו כרטיס ב-50 ש"ח, להרצאה ב-5.7, בתל אביב.
אנחנו בני אדם, לא מחשבים, כפי שאין רק "גיי" או "סטרייט"- יש גם ביסקסואלים, כפי שאין רק חילונים או חרדים- יש גם מסורתיים, כפי שאין רק אוהבי חתולים ואוהבי כלבים, יש אנשים שאוהבים גם וגם או אוהבי סוריקטות, יש אנשים שלא אוהבים חיות בכלל, כך גם המגדר מורכב יותר משתי אפשרויות.
יש המון אנשים שלא מזדהים כגבר או כאישה ונמצאים בתחום האפור, והם מאוד שונים זה מזה באופן בו הם מבטאים את המגדר שלהם. רבים מהם לא בוחרים לעבור ניתוחים להתאמה מגדרית, או לקחת הורמונים. אני לא לוקח הורמונים כי איני רוצה לאבד את הסממנים הנשיים שלי, אבל מתכונן לניתוח להסרת החזה.
אני הבנתי שאני ביג'נדר, לפני כשלוש שנים. כשקראתי לראשונה על התופעה הזו, ולתדהמתי גיליתי שהיא מתארת בדיוק את מה שאני הרגשתי. זו הייתה תחושה מדהימה מצד אחד, לגלות שאני לא לבד בעולם. מצד שני, השטיח נשמט לי מתחת לרגליים באימה, מה זה אומר לגביי? איך יראו החיים שלי מפה והלאה? האם זה באמת מה שאני מרגישה, מה אם אני רק מדמיינת?
הסתגרתי בתוך עצמי במשך חודשים, לא הסכמתי לדבר על זה עם ההורים שלי או החברים שלי, כל מה שעשיתי היה להימנע מלחשוב על מגדר והשלכותיו. בסופו של דבר, הבנתי שאין ברירה יותר. ידעתי שאני לא ממציא שום דבר, זה באמת מה שאני מרגיש, סיפרתי לכולם.
להורים, אחר כך גם לחברים בבית הספר ובכל מקום, וכולם היו ממש בסדר עם זה. בקושי נתקלתי באיזושהי עוינות מהסביבה שלי, אני מוקיר תודה על כל האנשים הנהדרים שעוטפים אותי בחיים שלי.
ועם זאת הרגשתי בתוכי שמשהו לא מסתדר, לא נוח ולא מתאים. בכל פעם שהעפתי מבט במראה וראיתי גוף של בת לא הבנתי איך זה קשור למי שאני.
אי נוחות עם הגוף שלך ברמה המגדרית, שונה מחוסר אהבה שאנשים רבים מרגישים כלפי הגוף שלהם. זו תחושה חזקה ש"משהו לא בסדר" שאיברים שלמים בגוף שלך פשוט לא אמורים להיות שם, כל התחושה הזו מלווה בכעס ועצב שחוויתי הרבה סביב הנושא הזה בשנים האחרונות.
במשך הרבה זמן שנאתי את הגוף שלי, באיזשהו מקום התכחשתי אליו, הייתי במלחמה פנימית בין ראש וגוף. לקח לי יותר מדי זמן להבין שאי אפשר באמת לתפקד בעולם כשאתה לא רואה את הגוף שלך כחלק ממך.
לכן אני צריך את הניתוח. זה לא רצון, זה צורך זה בוער בי, ואני סופר את השעות עד לרגע המיוחל הזה. ברור לי שהוא לא יסיים סופית את המלחמה, אבל הוא ישפר את המצב בצורה כל כך משמעותית. כדי באמת לסיים את המלחמה עבדתי על עצמי הרבה בשנים האחרונות ועדיין, על השנאה הזו כלפי עצמי. אחרי הרבה מחשבה וחקירה עצמית, לבד ועם עזרה מקצועית, אני מאושר לדעת שאני לא בא לניתוח מתוך שנאה לגוף שלי, אלא מתוך ידיעה שפשוט הרבה יותר נכון לי לחיות בלי שדיים.
חשבתי הרבה למה בכלל אני רוצה את הניתוח, זאת אומרת, ברור שאני לא מרגיש בנוח בתוך הגוף שלי ואני רוצה לשנות את זה. אבל למה בכלל שארגיש לא בנוח? אם היו מתייחסים אליי באמת כאל בןבת, אם מין לא היה בכלל עניין, ולא קשור בשום אופן למגדר, ולא היה אידיאל יופי כלשהו האם עדיין הייתי רוצה את הניתוח?
התשובה שלי היא שאני פשוט לא יודע, אני לא מצליח לדמיין עולם כזה, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. אני, כמו כולם, תוצר של החברה וככל הנראה תפישת המגדר שלי, ותפיסת היופי שלי סבוכה בתוך התפיסה הקולקטיבית הנוכחית של החברה.
יכול להיות שכך יראה עתיד ורוד במיוחד, שהמין של הילד הנולד לא יאמר שום דבר על המגדר שלו או הנראות שלו, ואז לא יהיו ניתוחים לשינוי מין. אבל אנחנו לא בעתיד וכנראה שאני לא אידיאליסט מספיק, אלא פשוט פועל על פי מה שאני מרגיש ומבין שהכי נכון לי.
במשך שלוש שנים אני מסתובב עם ביינדרים, שזה כמו חזיית ספורט מאוד לוחצת שמטרתה להשטיח את החזה. אני סובל בגללם בעיקר מכאבי גב, וחוסר יכולת לנשום כמו שצריך. בקיץ החם זה די סיוט, מתחת לחולצה ללבוש גופיה צמודה מאוד מבד עבה.
בים, בבריכה, אני עם הביינדר ועליו חולצה, כל הזמן מכוסה, כל היום. חם וכואב ולוחץ את הסרעפת שאי אפשר לנשום. אבל אני לא מהסס לרגע לפני שאני לובשת אותם, כיוון שמבחינתי זה או כאב פיזי או כאב נפשי, שקורה בכל פעם שהחזה הנשי שלי בולט לעין, ואני מעדיף לגמרי את הכאב הפיזי על הנפשי. אתו קל לי יותר להתמודד.
אבל ביינדרים זה לא פיתרון לכל החיים, ואם אני לא יכולה לצאת מהבית בלעדיהם, אז אני חייב לעבור את הניתוח. אני פוחדת מהניתוח, פוחדת מהכאב, אני פוחד שמשהו ישתבש. מעולם לא שברתי משהו, מעולם לא הייתי בבית חולים, אין לי מושג איך זה יראה. אני פוחד שאני אתאכזב מהתוצאה, ואז לעולם לא באמת אהיה שלם עם הגוף שלי. אבל יחד עם זאת אני כל כך מתרגשת.
כל השבוע האחרון אני מתקשה להירדם מרוב התרגשות, סופרת את השעות והימים שוב ושוב , כי כל מה שאני רואה אחרי הניתוח הזה זה חופש, זו תחושה אמיתית טהורה של חופש.
על ההתמודדות והחיבור עם המשפחה, תספר תאיר ברלין ואמא שלה, שירלי נס-ברלין בהרצאה "בןבת במילה אחת", שתיערך ב-5.7, בבית ציוני אמריקה בתל אביב ובהמשך תעלה במקומות נוספים בארץ.
וגם וואלה! גאווה נותנת לכם הנחה מיוחדת להרצאה! הציגו את קוד הקופון: 1111 במעמד הרכישה, ורכשו כרטיס ב-50 ש"ח, להרצאה ב-5.7, בתל אביב.