"לעמוד עם דגל גאווה בירושלים, זה אומר להיות חשוף. חשוף יותר מאשר לעמוד עירום ברחוב", כותב עידו צנגן, שהחליטו לתת תשובה לדוכן של מפלת "נעם", שהוקם בשוק מחנה יהודה, בירולשים.
עידו הוא מתנדב ב'איגי', כרכז בית המדרש לנוער להט"בי. במסגרתו נוער להט"בי מרקע דתי־מסורתי מכל הארץ מתכנס כדי ללמוד מקורות מן היהדות. החניכות משתתפות בבנייה ובהעברה של השיעור ובתחזוק בית המדרש.
"כמות התגובות שקיבלנו מהציבור, לטוב ולרע ולמכוער, הייתה אסטרונומית. ואפרופו רע ומכוער, נדמה לי שעם כיפת גאווה בירושלים תספוג יותר הטרדות ואלימות מאשר עם כיפה רגילה בפריז.
אנחנו היינו כ-5 חבר'ה, בגילאים של 25-15 - וכמות האלימות שספגנו הייתה רבה. עמדנו ליד דוכן "נעם" עם שלטי "ואהבת לרעך כמוך" בצבעי הקשת ועם דגל-גאווה-יהודי-עטור-במגן-דוד, כשהתוכנית היא להיות שותקים, יפים ונוכחים. ואולי עכשיו הגיע הזמן להפסיק לשתוק.
אוכל, שתיה, קללות ואיומים
תאנה - לבחור החמוד שהביא לנו תאנים מהשוק כדי שנאכל: תודה רבה. לאישה החמודה שצעקה לי כשאכלתי תאנה: "עאלק דתי, הוא לא בדק את התאנה בכלל כמו שצריך"; שתדעי שבדקתי את התאנה כמו שצריך! ושלמצוא תולעת בתאנה זה כמו למצוא מחט בערמת מחט. ה' יסלח.
חיים - לחיים, הבחור החרדי, שלמרות שהחברים החרדים שלו לא הרגישו בנוח בשיט - התעקש להצטלם איתנו; ובערב מצא אותנו באינסטגרם והגיב על התמונה שלנו מההפגנה באימוג'ים של דגל גאווה ולב אדום- עשית לי את היום.
איומים (רצח-אונס-מיץ-ענבים) - לבחור בן ה-30 עם המבט המבעית והמבועת: יפה שהשקעת כ"כ הרבה בלפטרל סביבנו באופניים למשך רבע שעה ובלנאוץ מבטי שטנה. עד שהעזת בסוף לעשות מעשה אמיץ, הישרת מבט, וצעקת לי: "אמן תיחנק מהמיץ ענבים". שתדע שזו לא משימה כ"כ פשוטה עבור אדם עם ושט תקין.
למקלל - לאיש המבוגר שקילל אותנו נמרצות, וכששתי סבתות בנות 70 נחלצו להגנתנו ואמרו לו שיניח לנו, התחיל לקלל אותן בקולי קולות למשך כמה דקות, ולצעוק עליהן מול כל השוק שהן היו הזו*ות הכי גדולות בצנעא ושאמא שלהן שכבה עם כל תימן; כשכל העת הפעילים בדוכן "נעם" בו קרתה הסיטואציה מביטים ושותקים, בעוד אנחנו צועקים לו שוב ושוב שישתוק ושיתבייש - תתבייש!
"שבת שלום" ו"אנחנו אתכם" - לכל העשרות והמאות שחיזקו ותמכו ב"כל הכבוד" וב"אנחנו אתכם", תודה גדולה. מילה טובה או שתיים זה מה שבן אדם צריך. הפליאה והאכזבה על פניהם של פעילי נעם כל פעם שבירכתם אותנו, הדגימה כמה הם לא מכירים את קהילת הלהט"ב - עצם זה שאנשים מברכים אותנו לשלום בירושלים היה להם וואחד הפתעה!
לעשרות האנשים שצעקו תוריד את הכיפה - תלונות בענייני אופנה ניתן להגיש בכתב.
למוריס - מוריס, הקבצן הקדוש מהשוק, עם השלט הקבוע של "אל תתן לי 20 ₪ כי אני מסכן, אלא כי אחרת אני אדרוס אותך עם הכסא גלגלים שלי יא מאמא" - זה שהפגנת איתנו והתייצבת לידינו כשאתה מחזיק את השלט "אתה בסדר כמו שאתה" - היה אחד הרגעים הכי מצחיקים ומרגשים עבורי ביומיים האלה. כמו בסרט קולג' אמריקאי דל תקציב - קיצ'י וטוב וכמעט בכיתי.
לבריון הירושלמי - לבריון הירושלמי בן ה-60. איומי רצח ואונס היו, וגם אלימות, אבל אתה לחלוטין היית הרגע הכי קשה עבורי. כן, אתה, כשנדחפת והתקרבת לאיתן, חבר טרנס בן 15, שהעובדה שהוא ילד-נער גורמת לכל אדם סביר לנהוג בו בעדינות המתבקשת, ואילו אתה התחלת לשאול אותו בצעקות ובגסות אם הוא בן או בת.
אמרתי לך שתלך מכאן ושלא תשאל קטין שאלות כאלו פולשניות. התרחקת. הסיטואציה הייתה קשה לאיתן וגם לי, אז חיבקתי אותו בידי האחת. ואתה חזרת, תוך שאתה קורא לעברי שוב ושוב: "תיזהר לך, אסור לך לחבק אותו, הוא קטין". כן, התרגיל הכי ישן בספר, להאשים הומואים בזה שהם יצורים מיניים בלבד ובזה שהם פדופילים.
הומו הרי לא יכול לחבק בקטע חברי, ולא יכול לתמוך בנער שבוכה בגלל האלימות שלך. ברור לי שכל מה שביקשת הוא להוציא אותי משלוותי, ועמוק פנימה גם הצלחת. מאחל לנכדים שלך שיזכו לסביבה מוגנת ושלא יתנהגו כלפיהם כמו שאתה נוהג בילדים בגילם.
בחור הישיבה המטופחי - לבחור הישיבה המטופחי שצעק לנו "מת**גלים מקבלים בת*ת", מקווה שקיבלת את העונש שלך.
לברכה - ההיא שנתנה לבחור הישיבה המטופחי מלמעלה את העונש שלו. לברכה, בת ה-17, הדוסה הגאה, שפשוט ראתה אותנו עומדים בחום והצטרפה אלינו בספונטניות, את פשוט מלכה. ואני מקווה שכל מי שנתן לך אפילו את הטפיחה הקטנה ביותר יבוא על עונשו, אנחנו מטפלים בזה.
הר ברכה - לחבר'ה החמודים מהיישוב הר-ברכה, שביקשו להצטלם איתנו לסרטון דמיקולו של סוף-הדרך-היישובי, הייתם מתוקים. רק לראות את הפרצוף של הנעםניקים על זה שהעדפתם לשיר ולהצטלם איתנו ולא איתם היה שווה את השלוש דקות בריח בית-שחי של בני 17.
לקורע השלטים - לבחור שקילל אותנו ביום רביעי, וביום חמישי השקיע, ודאג לחזור ולקלל, וברגע של היסח דעת גם חטף לנו שני שלטים וברח איתם - תדע שיש בית דפוס שנייה משם ותוך 5 דקות ו-20 ₪ כבר חזרנו מצויידות בכפליים. שהקב"ה ישלח לך מזור ושתבין שהאלימות לא משתלמת.
לפעילי נעם - הצענו לכם גלידה וסירבתם, ובאופן כללי לא דיברנו מטוב ועד רע - בהתאם להנחיות שקיבלתם, וגם כי היינו חמודים וחייכנים ועייפים וכל מה שעשינו לרוב היה SMILE AND WAVE. אבל היו לכם פעילים שלא התאפקו, וסיננו מידי פעם קריאות חמודות, כמו ההוא שהציע סתם ככה שנבנה מיטה ברחוב ונפגין עליה. תפיסה מאוד מכבדת של בני אדם. ותודה על התמונה האיקונית איתנו מאחורה.
לבסטיונר - לבסטיונר שבא אלי כשפרשתי הצידה לנוח לכמה דקות, והציע לי שאוריד את המכנסיים וזהו אם אני כבר הומו, אני לא מאמין שאני אשכרה אצטרך לראות את הפנים הדוחות שלך בשוק כל פעם.
למדריך החמוד של הילדים מהיישוב "אדם" - אז כן, הילדים שלך ביישוב "אדם" רחוקים מלהיות חמודים או מחונכים או כל תכונת אופי אחרת שהייתה מונעת מהם להתגודד סביבנו ולצעוק ולקלל ולאיים עם מבט שדוני בעיניים. אבל זה שפיזרת אותם תוך כדי אמירות סטייל "צריך לכבד כל אדם, גם להט"בים", ריגש אותי. זה הזכיר לי את הפעולה מבני עקיבא אי שם בערבות 2004 בה המדריך הפתיע אותנו, וטען שזה לגיטימי שיש גם אנשים שתומכים בהתנתקות ושלא צריך להרביץ להם. ההלם על הפנים שלנו אז היה גם ההלם על הפנים של הילדים שלך היום. בטוח שזה יום שהם יזכרו. תודה!
"לך מכאן" - כל מי שלא בא לשוחח אלא נצמד אלינו כדי לקלל ולאיים, קיבל "תלך מפה עכשיו" קריר ויבש וממוקד. בחיים לא אמרתי כ"כ הרבה "לך מכאן", גם לא בגיל 4 כשעקפו אותי בתור לנטילת ידיים בגן.
בנימין הליטוואק - לבנימין הליטוואק ולחבריו החרדים החמודים. ביום חמישי בערב, המשטרה סיכמה איתנו שהיא תפרק את הדוכן של נועם אם אנחנו נוריד את השלטים. הקשבנו לסיכומים - ובשטח של הדוכן של נעם ז"ל הי"ד נוצרו - וזה באמת היה נפלא - מעגלי שיח בין להט"בים לחרדים. ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. בקיצור, בנימין, היה כזה תענוג לדבר איתך ועם החברים שלך. דיברתם בכבוד, שאלתם לעניין, והגם שלא כ"כ הסכמנו על פתרון הנזירות-עבור-מאות-אלפי-הלהט"בים-בישראל שהצעת, אתה זכור לטוב.
לשני הילדים החרדים החמודים ששאלו מה זה להט"ב - לא הרגשתי שזה כ"כ במקום להסביר שם, אבל זה לסביות, הומואים, טרנס* ובי.
לאלו שצעקו לנו ללכת לתל-אביב - רוצה לעדכן שהתפתחה שכבה קצת יותר אליטיסטית ויפת-נפש מעליכם, שצעקה לנו "אבל יש לכם כבר מצעד גאווה בירושלים". בכל אופן, אני חוזר על מה שאמרנו לכם אז: אנחנו נולדנו בעיר הזאת ובפרבריה, בה אנחנו חיים, וחלקנו גם ניקבר פה.
יוסף, יעל, ומחזקים אחרים - כמויות המים, קינדר בואנו, מים, מיץ סחוט, מים, עוגיות, ואייס קפה שקיבלנו מעוברים ושווים הייתה מחממת לב. באופן כללי, רוב האינטרקציה והתגובות מהציבור היו חיוביות ומחזקות; והיה כיף וחשוב לראות את זה, ולראות את פעילי "נעם" רואים את זה.
החוויות פה לרוב לא היו קשות מידי, ולא ימנעו ממני לחזור ולעשות אותו דבר גם בעתיד. אז כן, אולי במקום אחר היינו חוטפים פחות קללות, ופה חטפנו מאה וצפונה, אבל עצם זה שהרגשנו ביטחון יחסי לעמוד יומיים רצופים, בקבוצה קטנה וחזקה (ופה אחזור ואומר - תודה רבה לכל מי שעמדתי איתן ביחד, נשמות טהורות וחזקות שעברו בדיוק כמוני כל חוויה וחוייה שמתוארת כאן. לעמוד אתכן ביחד כקבוצה היה כ"כ מעצים!... ...בשוק מחנה יהודה, עם דגל גאווה, בסתם יום של חול, מעיד שיש תקווה. או תקוונת. ובעיקר הרבה הרבה עבודה.
אם באתי כדי להראות לבני נוער להט"בים שהם לא מופקרים במרחב הציבורי מול "נעם", הבנתי שההפגנה הזו חשובה גם לי, ושגם לי המרחב הציבורי הירושלמי - גם ללא קשר ל"נעם" - הרבה פחות מסביר פנים מאיך שהוא צריך להיות. אז יאללה, סיימנו בתקוונת, לא? נחזיק בקרני התקוונת ונביא את היום.