פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בשבילם זה "החגים" בשבילך אלו 'הימים הנוראים'

      על פני השטח, מביאה איתה תקופת החגים חמימות ומשפחיות, אך עבור להטב"ים רבים, חגים הם 'הימים הנוראים' והבדידות מציפה. יובל אגרט, מטפל זוגי ויחידני עם התמחות בקהילה הגאה, בטור אישי על משפחתיות ובדידות

      יאוש (ShutterStock)
      יאוש. צילום: ShutterStock

      המתח מתחיל לחלחל כבר באווירת החג של חודש ספטמבר. שלל פרסומות לשדרוג כלי ההגשה, חופשות משפחתיות ושולחן אוכל שנפתח ל-18 סועדים.

      מאיפה לעזאזל יש להם כח לארח 18 זלזלנים שמעיפים מחמאות על הדג החריף והמזטים, זורקים הערות ציניות לנשים שבחדר "אצל אמא שלי בחג היו..." ומשאירים אותך בקצה הרחוק של השולחן כדי שתשעשע את האחיינים הרעשנים או לפחות תצליח להוציא אותם קצת ממסך הטאבלט.

      ברור שהצלחת, הם הרי מתים על "הדוד המצחיק מתל אביב" חלקם גם חברים שלך בפייסבוק ועושים לייק לתמונות מהווטר-פרטי.

      דבר לא ימנע מהגיסה "המגוייסת" לשחרר בעוד 15 דקות את שורת המחץ: "אתה כל כך טוב עם ילדים מתי גם אתה תעשה אותנו מאושרים?". ובראש מחשבה של "למות". עברו השנים של הסתרה ושקרים. גם את בן הזוג הראשון כבר הרשו לך להביא הבייתה.

      לא שהם היו מעורבים כשנפרדתם ונשארת על הקרשים חודשיים. אם לא שואלים, לא יודעים - חוכמת ההמונים של משפחות ישראל.

      תקופת החגים אני פוגש בקליניקה המון תחושות כעס ואשמה. המשפחה הרי נורא מקבלת אותך ואף פעם לא שכחה להתקשר ולהזמין אותך "ואת החבר.ה, אם יש לך מישהו עכשיו", אז למה להיות כפוי-טובה ולסרב? אז מה אם יש נושאים ש"לא מדברים עליהם" כי "יש בחדר ילדים מתבגרים"?

      בשבילם הנוכחות שלך היא פיסה של אופטימיות בטמפרטורת החדר. אתה איתנו, שלא תשאר חס וחלילה בודד בחג!

      ידיים על גדר. יאוש (Giphy , ShutterStock)
      על תתמודדות לבד עם הלחץ של החגים. בתמונה: ידיים על גדר. Shutterstock

      "בודד" זו מילה נוראית

      הקהילה הישראלית שונה בעניין הזה מאחיותינו מעבר לים. הם משוחררים מקשרי משפחה, בזמן שכאן, גם בזמן דייט ראשון, כשמופיע על המסך הרוטט "אמא", מתעוררת הדילמה שיכולה להוציא אותך מהריכוז ולגרום לך לשאול (שוב...) "אז מה אמרת שאתה לומד?" (והוא.י לא לומד.ת, הוא.י בסטארט-אפ).

      והחגים הופכים לתקופה הזו, שרק מרחיבה את הבדידות של סופי השבוע. הרי לחברים שנמצאים בזוגיות לא נהוג להתקשר ולהפריע בארוחת הערב. גם שיחה מזמינה מהם, לא תסייע להתמודד עם המציאות הדביקה מול הזוגיות המצליחה שלהם. "אני והחתולה הג'ינג'ית לא צריכים להתמודד גם עם זה עכשיו".

      אז מה עושים? התמודדו עם זה נכון. מצאו את האדם שיצליח להכנס לתוך המרחב שיצרתם לעצמכם. אפשר להיות מאושר עם שיש לי, עם עצמי. הרשות לקבוע את המטרות היא שלי, מבלי שיהיה הדבר תלוי בגורם אחר כמו בן זוג.

      כבר השלמתי עם עולמי כהומו, אני משוחרר ממסגרות "נורמטיביות" של ישראליות מוכתבות מראש, נטול העוגנים הכבדים של זוגיות ולחץ למצוא עבודה עם טייטל מפציץ, דירה וילדים. חוף המבטחים של המאבק לחיים מאושרים לא תלוי בכל אלה.

      גבר ללא חולצה בצללית של צבעי הגאווה (ShutterStock)
      איך מתמודדים עם "קבלה לכאורה" של המשפחה? בתמונה: גבר ללא חולצה בצללית צבעי גאווה. ShutterStock

      וכך גם בזוגיות. החופש ליצור לעצמנו שפה, יעדים משותפים שאינם תלויים על המעמסה של "לעשות את ההורים מאושרים". באופן בסיסי יש כאן בלבול מושרש היטב בסדר התפקידים.

      ההורים מתפקידם לדאוג לאושרם של הילדים, לעצב להם במשפחה, ליצור לכל ילד בנפרד, מרחב מוגן מתכתיבים, ולספק אהבה ללא תנאים.

      ההורים בתפקידם להיות קשובים לצרכי הילדים ולעודד אותם לגלות את היכולת העצמאית שלהם, לסלול לעצמם את הדרך לאושר. זה לא תפקיד הילד להיות אחראי לאושר הוריו תחת "מכבש הלחצים" של "להיות משפחה כמו לכולם".

      בסופו של דבר, מה מעורר עניין יותר מלהיות "הטיפוס המיוחד" של המשפחה. מה טעים יותר בשולחן החג אם לא הספור המדהים על איך היה לצעוד בפרייד של מדריד או על איילון במצעד השוויון. אם רק תשאלו, אשמח לספר מה התוכניות למסיבה הלילה בעוד אתם תפהקו מול הנטפליקס ברעשי הרקע של מדיח הכלים.

      שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה הגשמת חלומות.

      יובל אגרט, הוא ממייסדי המרכז הגאה בתל אביב ומטפל זוגי ויחידני עם התמחות בקהילה הגאה.