איך הקהל הגיב? הקלטנו שיר בגרסה סטרייטית - והופתענו

השפה העברית היא אתגר. חלק מהשירים שלי הם שירי אהבה, אכזבה, לפעמים גם מחאה, אבל מבחינת הקהל, הבנתי שזה מתפרש קצת אחרת. כי מה לעשות שהשפה העברית, כמו שאמרה יונה וולך, היא שפה "סקס מניאקית". אין דבר כזה I love you בעברית. יש אני אוהבת אוֹתְךָ או אני אוהבת אוֹתָךְ, ואין מקום הרבה מקום לדמיון בעניין הזה. ככה שכל עוד אני מנסה לכתוב בכנות, השפה העברית מוציאה אותי מהארון בכל שיר מחדש, בין אם בא לי או לא בא לי.

בזמן האחרון התחלתי לשאול את עצמי - "נכון, שנת 2020, נכון, כולנו יעני פתוחים, ליברלים, ואוהבים לשמוע מוזיקה חדשה ואחרת ממה שיש ברדיו, אבל האם הנושא הזה, של רגשות לגבר או אישה הם מחסום גדול יותר ממה שאני חושבת? החלטתי להפוך את זה לשיח עם הקהל, ולשאול שאלות, ממש בהופעה עצמה.

ברגע הראשון התשובות שאני מקבלת הן "אהבה זה אהבה" או "מה זה משנה בכלל?", אבל לפעמים, האמיצים ממש, עונים לי תוך כדי ההופעה "כן, זה קשה. האוזן שלי לא רגילה לזה". באחת ההופעות בחור צעיר, מקסים, פתוח, אמר לי בכנות מפתיעה - "זה מרחיק. את מתחילה לשיר ואז אני מתחיל לחשוב על זה - מה, היא שרה לאישה עכשיו? רגע, אז היא לסבית? ובמקום להקשיב לשיר, אני עסוק בדברים האלה. אז זה מרחיק אותי מהשיר".

כן, האוזן שלנו לא רגילה לזה. נסו להיזכר בשיר אהבה מאישה לאישה שאתם מכירים מהרדיו. "רונה קינן" זו התשובה שבדרך כלל זורקים לי. נכון, רונה היא אחת היוצרות היחידות שמחוץ לארון ואפילו כותבת פה ושם לנשים, אבל בצורה מאד מרומזת. מי שרוצה, יכול לפספס את הרמז בכיף. בתכלס, קשה לחשוב על שיר שהושמע ואומר אהבה מאישה לאישה (או מגבר לגבר) בצורה ישירה לגמרי, כמו אלפי שירי האהבה מאישה לגבר ומגבר לאישה ששומעים ברדיו היום.

עברי לידר התחיל בלהוציא שירים שמדברים לנשים, או לא ברורים, ורק אחרי שהצליח בענק יצא מהארון, ומעיז קצת יותר, אבל רוב הזמן כותב בצורה מתחמקת ממגדר "יש שפתיים שרוצות אותי קרוב... זכיתי לאהוב..." ולעיתים (נדירות) מעיז להיות ישיר יותר.

שלא לדבר על יוצרות כמו יהודית רביץ וקורין אלאל, שיצאו מהארון, ועדיין, שירי האהבה שלהם הם סטרייטים למהדרין. ומי שעולה לו לראש כרגע להקת "המכשפות", ו"פוליאנה פרנק", בואו, זה היה בניינטיז, וגם אצלן יהיה קשה למצוא שיר שמדבר בצורה ישירה על הנושא. אפשר להישען על "רוצה לחיות איתו לנצח" של 'קרח תשע' מניינטיז.

לא התכוונתי לפתוח פה טריוויה, ויש סיכוי טוב שמי שיתאמץ יצליח לדלות איזה שיר כזה שגם הצליח, אני מדברת על תחושה כללית בעידן הזה כיום. התחלתי לשאול את עצמי - האם אנחנו באמת ליברליים ופתוחים כמו שנדמה לנו? או שהעניין המגדרי הוא עדיין מחסום שאי אפשר באמת לעבור אותו? אולי אנחנו רק הולכים אחורה והופכים לשמרנים יותר? פעם האמנתי שכל אחד יכול להתרגש מהשירים שלי, בדיוק כמו שאני יכולה להתרגש משיר אהבה בין גבר לאישה. היום שואלת את עצמי אם זו תמימות לחשוב ככה.

כל השאלות האלה הובילו אותי לעשות מעשה. כתבתי שיר שנקרא "טוב לי ככה", שיצא באלבום הראשון שלי (מתוך שניים). החלטתי להוציא אותו מחדש, והפעם בתור דואט "סטרייטי", עם איתי פרל בתפקיד הגבר, כדי לבדוק - האם קל יותר להתחבר לשיר ככה?

אני מאד אוהבת את השיר הזה, וחושבת שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם המסר שלו, שלא קשור בשום צורה למגדר זה או אחר. המסר שלו מדבר על משהו אחר לגמרי "טוב לי ככה", בלי זוגיות. (ועל הטאבו הזה אולי אני אכתוב טור נפרד פעם...) ומאז שהוא יצא (ב-2015) אני ממשיכה לקבל עליו תגובות לא רגילות. כנראה שהרגשתי שהשיר הזה יכול להגיע לקהל רחב יותר, ורציתי לבדוק האם המגדר הוא מה שמונע ממנו מלהגיע לאותו קהל.

ה"ניסוי" הזה לא מופנה רק כלפי תחנות הרדיו, שיש להן עוד המון שיקולים ומקבלות מאות שירים שנשלחים בכל שבוע לתחרות על המקום הקטן בפלייליסט. השיר גם לא בדיוק מתחשב בטרנדים מוזיקליים עכשוויים ומאד רחוק מהמיינסטרים המוזיקלי הישראלי, ככה שבאמת, המגדר הוא כמובן לא הגורם היחיד פה.

הניסוי הזה גם לא בא לחשוף כמה אנחנו "חשוכים" או לא, אבל הוא כן מופנה כלפי הקהל, גם העוקבים שלי, ובעיקר כאלה שלא מכירים אותי עדיין, ושואל - האם העניין המגדרי הוא עדיין (ואולי תמיד יהיה) מחסום שאי אפשר לדלג מעליו? או במילים אחרות - האם קל יותר להתחבר לשיר עכשיו, בגרסה הזו? סקרנית לגלות ובעיקר, מקווה שהניסוי הזה יעזור לכם לגלות אותו.