אם חשבתם שלהיות חלק מקהילת הלהט"ב זה לא פשוט, חכו שתגיעו לגיל השלישי. מחקר חדש של מכון ברוקדייל , ג'וינט אשל ועיריית תל אביב - יפו, בנושא "צרכים של להט"בים מזדקנים" שערכו ד"ר יצחק שנור וד"ר איילת ברג-ורמן חוקרי הצוות לחקר הזיקנה במכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, בדק את צורכיהם של להט"בים מבוגרים.
ד"ר יצחק שנור: "הממצאים שהיו לי הקשים ביותר הם החששות שיש לאנשים הללו לעת זיקנה. אנשים שכבר לכאורה הסכימו להיחשף והם במידה מסוימת מחוץ לארון, אבל חוששים ממצב שבו יצטרכו לעבור לבית אבות, או להכניס מטפל או מטפלת הביתה ואז יאלצו לחזור לארון ולא יוכלו להמשיך לחיות את חייהם, לספר את הסיפור האישי שלהם, ושוב יגזרו על עצמם בדידות".
גלעד (61): "גייז צעירים של היום גדלו על פלנטה אחרת ממה שאנחנו גדלנו... עולם אחר לגמרי. אני גדלתי בעולם שלא היה הומו אחד פומבי. לא היה קיים. לא גלוי ולא סמוי. לא קיים. שום נראות. לעומת היום, אנשים גדלים עם נראות משמעותית בעולם המדיה, הבידור, הבכירים".
דליה (62): "העובדים הסוציאליים צרכים בתוך הלימודים ללמוד על הקהילה, מה זה אומר, איזה אפליות יש. איך להתמודד ולא להניח אוטומטית שכולם סטרייטים. השאלונים אינם מתאימים, גם לא למשפחות אלטרנטיביות".
במחקר השתתפו כ-120 חברי קהילת הלהט"ב בני 55 ומעלה, מכל רחבי הארץ, כולל מישובים קטנים ומהמגזר הכפרי. מהמחקר עולה כי להט"בים מבוגרים חווים קושי חברתי כפול ומשולש והדרה במספר מעגלים, המתבטא בהומופוביה, בגילנות ובגילנות פנים קהילתית.
במעגל הראשון להט"בים חווים הדרה על רקע היותם להט"בים, במעגל השני הלהט"בים המבוגרים חווים הדרה על רקע גילנות, מעצם היותם זקנים ובמעגל השלישי קיימת גילנות פנים קהילתית - כלומר הדרה על רקע גילם בתוך הקהילה הלהט"בית עצמה. מצב זה מביא להסתגרות נוספת של הלהט"בים ולמציאות של "ארון בתוך ארון", כלומר, מורכבות חברתית וצורך בהסתרה גם בתוך מרחב להט"בי, שאמור להיות מוגן, מכיל ומקבל.
לגבי היחס והקשר עם מערכות הבריאות והרווחה, על אף שרוב המשיבים לסקר (86%) דיווחו כי לא חוו אפליה או דחיה במערכות אלו, כשליש מהם חשים אי-נוחות או חשש למסור פרטים אישיים. 27% חוששים שדעות קדומות או אפליה ישפיעו לרעה על הטיפול או השירות שיקבלו. 25% חוששים לחשוף את הנטיה המינית בפני רופא המשפחה. 11% דיווחו שהם נמנעו מלפנות לקבלת שירותים כי חששו להחשף. 31% דיווחו שרופא אבחן אצלם דכאון או חרדה לעומת 8.4% בקרב בני +65.
רבים הביעו חשש מהרגע בו יצטרכו להכנס למסגרת מוסדית מסוג כלשהו: חשש מהצורך להכנס שוב לארון; פחד שמא לא יטופלו כראוי בגלל מי שהם; קושי להכנס כבני זוג להט"בים וכן קושי וחשש להכניס מטפל/ת הביתה. קיים מתח בין הרצון להשתייך לקהילה הכללית ובין הצורך בקבלת שירותים מותאמים לקהילה, לתרבות ולסיפור החיים.
רוב המרואיינים ציינו כי היו רוצים שירותים מותאמים יותר לקהילה הלהט"בית והיו רוצים לקבל לגיטימציה מצד נותני השירותים כדי לחוש מוגנים ובטוחים כלהט"בים. הם חשים שבחלק מהמקרים נותני השירות פועלים מתוך חוסר ידע ומהסתמכות על סטריאוטיפ במקום לברר את הנושא לעומק עם הלקוח, או שהם אינם מעלים בדעתם שיתכנו להט"בים בגיל המבוגר.
יש לציין כי אין נתונים על היקף אוכלוסיית הלהט"ב ומאפייניה בארץ ולכן יכולת ההכללה של הממצאים לאוכלוסיית הלהט"ב המבוגרת כולה היא מוגבלת. בעיה דומה קיימת גם במחקרים שנערכו בחו"ל. עם זאת, בגלל שיעור גבוה של משתייכים למעמד סוציו-אקונומי גבוה יתכן שהממצאים מהמחקר אינם משקפים את מלוא חומרת הבעיות באוכלוסייה.
המסקנות העיקריות הן שהקשיים הקיימים בזיקנה מועצמים ביתר שאת בקהילת הלהט"ב: הקושי בהתמודדות עם בדידות ומגורים לבד; רשתות תמיכה דלילות; וחשש מלפנות לשירותי בריאות ורווחה.
עורכי המחקר, בהתבסס על מודלים מוצלחים בארה"ב, קנדה ובריטניה, ממליצים על הדרכה והכשרה לאנשי מקצוע מתחומי הבריאות והרווחה בכל הנוגע לטיפול בלהט"בים מבוגרים, על הנגשת שירותים חברתיים לקהילה הלהט"בית, על סיוע לארגוני הקהילה בהתמודדות עם גילנות, על פיתוח והתאמת שירותים עבור מבוגרי הקהילה ועל התאמת מסגרות דיור לזקנים עבור הקהילה הלהט"בית. מומלץ להיעזר בארגוני הקהילה בהכשרות לאנשי מקצוע ולשקול אפשרות לשלבם במערך השירותים.
במסגרת הכינוס ה-23 של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שיתקיים ב-18-17 בפברואר במלון דיויד אינטרקונטיננטל בת"א, יעבירו הד"ר יצחק שנור וד"ר איילת ברג-ורמן הרצאה מרתקת אודות המחקר.