פורים 2020: חשוף, בולט, גדול, נוצץ - רק לא מוגזם

בכל שנה חוזרת אותה ההתלבטות: אני רוצה תחפושת מחמיאה, חשופה, גדולה ונוצצת - אבל שלא אראה כמו ליידי גאגא באירוע השקה. אז מה עושים? ואיך משפן וליצן בגיל צעיר, הפכתי בפורים 2020 למלחמה של עצמי בעצמי?

שימי ראובני
אז מי אני השנה? שימי ראובני, צילום בייתי.

אז מי אני השנה? בטח לא מי שהייתי שנה שעברה. אני צריך משהו מנצנץ אבל שלא יראו את הפרחה שבי. שיחשבו שיש לי קצת אופי, שאני טיפה מתוחכם. אני צריך משהו שמבליט את האזורים שאני אוהב בגוף שלי אבל מטשטש את האהבה שלי למאפים בחורף.

אני רוצה להיות בולט, אבל לא מדי. אני רוצה להיות בצבע אבל לשמור על השחור. אני רוצה להיות דמות ייחודית, אבל לא להיות מוזר. אני רוצה להיות זה שקולטים בזווית של העין, זה שיבליח את החיוך אל מתחת למסכה שלך למרות שניסית להיראות קשוח. אני לא רוצה להיות נשי מדי, אני גם לא..יכול להיות גברי מדי. אני רוצה להביס את כל השרירנים, לכבוש את כל הורסטיליות, אני רוצה שהתחפושת שלי תעיף אותי אל מעל לעננים ותחליף אותי ליום אחד בו אני סוף סוף יכול לברוח מעצמי, באמת.

כשהייתי ילד לא יכלתי עדיין להבין למה אני מתחפש. פורים פשוט הגיע בסוף החורף, טפטף גשמים אחרונים על הפנים המאופרות שלי ואני, זרמתי איתו. הרגשתי שאני שמח, כי זה פשוט מה שהיה. שום דבר לא היה מאוד מורכב עדיין. השנה כשחיפשתי תחפושת אונליין שתציל אותי מתאי ההלבשה המביכים, קפצה לי איזו חיה פרוותית מול העיניים והיא שלחה אותי היישר אל התמונות באלבום המאובק בארון שלי.

כשהתבוננתי בעצמי מחופש לסיני, שפן או מוקיון חיפשתי בי את ההתרגשות המדויקת. זו שליוותה אותי אז אל הגן ואל בית הספר היסודי, זו שגרמה לי לרצות להיראות אבל לא כדי למצוא חן, אלא באמת להיראות. תראו את התחפושת שלי! לא את איך שהרכבתי אותה על עצמי ואיך היא נתפרה בדיוק למידותיי. תראו איך אני שמח איתה. כי היום באני באמת שפן, אבל זה אני, מה אתם לא רואים? פחחח איזה טמבלים אתם. כן מי זה יכול להיות? זה אני.

עוד בוואלה! NEWS

יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

לכתבה המלאה
סקסי אבל לא סליזי - הגבול דק. שימי ראובני, צילום בייתי.

אחר כך ניסיתי להיזכר בפורים כשהייתי נער. קצת הטרידה אותי המחשבה שאני כמעט לא זוכר כלום. גם אין ממש תמונות שיזכירו לי את התקופה ההיא. פתאום הרגשתי שאני חושף בפני עצמי את הקשר הישיר בין קיומה של תמונה לבין האהבה העצמית.

כנער שמן עם שיער ארוך לא ממש אהבתי את עצמי. אני לא זוכר שום רגע בו חשבתי למה אתחפש, איך ישימו לב אלי, כיצד אתבלט. אני גם לא זוכר את עצמי פשוט שמח כדי להיות שמח. אני לא זוכר שהתחפשתי כדי להתחפש ואולי לא נכנסתי בשום פריים כי לא הרגשתי שראוי לזכור ולהנציח את הרגעים ההם. אולי חוץ מרגע אחד שלצערי אני כן זוכר, בו התחפשתי לאחת הבנות בפנימייה והיא אלי, רחמנא ליצלן.

היום אני שילוב של הילד ההוא הנרגש והנער ההוא המוזר. אני חושב שהבנתי זאת כשנכנסתי אל תוך התאוריות של אריקסון ופרויד. אם תשאלו אותי , אני לא באמת מתגעגע לאף אחד מהם - אבל מהתובנה הזו אני מבין, מכאן מגיעה חמדת ההתחפשות שלי.

ההתנגשות בין חלקים שונים מהעבר שלי והשוני הרב ביניהם הובילו אותי אל האדם התנודתי שאני היום. המעבר מטוב לרע ומרע לטוב במהירות האור, חוסר השייכות לקבוצה אחת מובהקת, למקום אחד בסיסי בו אני מרגיש שאני לגמרי בבית, במקום שלי.

מכאן בדיוק מגיעה ההנעה שלי להיפטר מהבגדים הרגילים שלי ליום אחד ולשים על עצמי תחפושת של מישהו או משהו אחר. זו הסיבה שלא ממש חשוב לי הרעיון המקורי, כל עוד זה משהו חדש - קול חדש שלא הגיע עדיין אל התודעה שלי, זהות שהיא נפרדת לגמרי מאחת הזהויות שלי. אני גם יודע שזה לא מגיע ממקום של רחמים עצמיים כלל. אלא פשוט מהסכמה פנימית, שלמרות גילי המופלג  איני שלם עדיין.

פעם זה היה פשוט יותר. שימי ראובני, צילום בייתי.

משנכנס החודש העברי המהולל, מרבים בשמחה. אבל אני צריך סיבות יותר טובות כדי לשמוח שימחה אמיתית, כזו שמגיעה מתוך הבטן. אני לא יכול באמת להיות הילד ההוא ששמח רק כי שמחים עכשיו. זה לא חייב להיות משהו דרמטי או גדול, אבל שכן תהיה לו משמעות. יש לי המון רגעים שמחים, בהם אני לא רוצה להיות מחופש לשום דבר, רוצה להישאר אני.

אבל אלו הם רק רגעים. אחר כך שאני חוזר אל עצמי אני שוב נזרק אל מלא חיצים ותהיות ושוב מעדיף למצוא איזו דמות אחרת במקומי. מצד שני אני גם לא יכול להיות הנער ההוא המופנם המנלכולי, כי אני כבר ממש לא. אני אוהב שרואים אותי וששמים לב אלי, אולי לא למשוך את ליבת תשומת הלב אבל כן להיות איפשהו בין השוליים למרכז. אני אוהב שקוראים אותי ושמתרגשים ממני ורק לפני כמה ימים אדם שהיה זר לחלוטין שטף לי הלב באיזה רגע מואר שכזה, דקות ספורות לאחר הנפילה, אלו רגעים מדהימים, רגעים.

אז מי אני השנה? ברגע שאהיה מפוקס על זה לחלוטין אני מבטיח לצעוק את זה חזק שתשמעו. באותו הרגע כנראה שאוכל להניח לכל התסמינים מהעבר ולהתרכז בעתיד. אני רק מקווה שכשזה בכל זאת יקרה, שעדיין ירוצו לי מלא מחשבות בראש, אבל אולי כאלה פחות מבלבלות, גם אם זה אומר שיהיה יותר משעמם. ביום שזה יקרה, אני חושב שאוכל להתחפש רק כדי להתחפש ולא על מנת לברוח. לשמוח, סתם ככה פשוט כי אפשר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully