אני מניח שזה לגיטימי לערוך תחקיר שכזה לקראת 20 שנה מאז מותה, אבל כבר בשם התחקיר יש בעייתיות ולצערי לא רק:
1. "מי הרג את עופרה חזה" - כשזו הכותרת אתה קצת מבטיח לצופים שיש מישהו שהרג אותה, למרות שידוע כבר שמעל הכל מה שגרם למצבה הקשה ולמותה הן ההחלטות הטרגיות שעופרה בעצמה לקחה. היא החליטה לשמור על סוד שלה בכל מחיר.
כששואלים מי הרג אותה - אפשר לחשוב על הרופאים שטיפלו בה בצורה מחתרתית, אולי על גבר מסתורי שהדביק אותה, אולי דורון אשכנזי, אולי בצלאל אלוני. וכמו כל סיפור על נשא HIV יש תמיד את השאלה "מי הדביק אותך?". הרי אנחנו חייבים שיהיה איש רשע בסיפור, אבל ברוב המוחלט של הסיפורים אין כזה, רק תוצאה של חוסר ידיעה וחוסר מודעות. הכותרת מנציחה את האתוס הזה בכל מה שקשור לhiv/איידס, וחבל.
2. ככל שהתחקיר מתקדם, הוא הופך ליותר יותר צהוב ומחטט בפרטים הכי אינטימיים מהחיים של עופרה. המרואיינים נשאלים בדרכים כאלה ואחרות שאלות שמנסות להבין עם כמה גברים עופרה הייתה כשהתחילה להצליח בחו"ל, וכמה היא הייתה "שיכורה" מההצלחה. זה בא מתוך מחשבה שאם נדבקה בhiv אז היא בטוח התהוללה, והתקשורת הרי צמאה תמיד לסיפור על ילדה טובה שהצליחה והפכה לילדה "רעה ושובבה." גם כאן מנציחים את העניין שאם אתה נשא hiv אז אוטומטית תעבור סלאט-שיימינג.
3. לאורך כל התחקיר נאמר שוב ושוב "נשאית איידס". מונח מטעה, לא נכון רפואית, שממשיך לעשות עוול לכל החיוביים לhiv. דיברתי על זה רבות אז אסתפק בזה.
4. אני לא יודע מה היה מצב הhiv אצל עופרה, לא נחשפתי לתיק הרפואי שלה ואני גם לא מעוניין בזה. אפשר להניח מזה שהיא כן לקחה כדורים ובמעקב של רופא מומחה, שהעומס הנגיפי אצלה היה מאוזן וידוע שמה שגרם למצבה הוא סיבוך נדיר בגלל התרופות שהיא נטלה אז (בזמנו היה באמת קוקטייל של מלא כדורים)
5. הרופאים שטיפלו בה הושבעו על ידה לא לספר לאף אחד על מצבה, לא משנה מה.
עופרה פחדה שמשפחתה תפחד לגעת בה ותנדה אותה. הרופאים עמדו מול דילמה בלתי אפשרית- האם לשמור על הקדושה של הסודיות שבין רופא למטופל או להפר למען חייה? ועדיין התחקיר כל הזמן מפנה חצי רעל והאשמה כלפי הרופאים.
6. לצערי גם אמנון לוי מצהיר בפומבי על הבורות שלו בנושא כשהוא שואל "איך היא לא אמרה לצוות בשיבא, הרי זה הפקרות, אולי הייתה צריכה בידוד, אולי הרופאים היו נזהרים יותר, אולי היה צריך להודיע למנקה המסכנה שיש פה דם עם איידס." לפחות תלמד על דרכי הדבקה לפני ההיסטריה.
התחקיר היה יכול להיות הרבה יותר ראוי אם היה מתמקד בבושה ובאשמה שסחבה על עצמה עופרה חזה, על הסטיגמה הכבדה שסבלה ממנה באותה תקופה ושקיימת גם היום, שהיא פחדה פחד מוות שמישהו יגלה הרבה יותר ממה שפחדה למות.
ולא רק בשם לדעת מה קרה בעבר, אלא איך לשפר ולו במעט את המצב כיום שבו חיוביים לhiv עדיין סובלים מאפליה קשה כנגדם, חיים בפחד שאם ידעו אז ישפטו, ינדו, יפטרו אותם ויראו בהם תתי-אדם שיש להרחיק מהחברה.
אבל התחקיר הזה עוד נשאר מאחור, והשאיר עוד הרבה "עופרה חזות" בסיכון.