השבוע יטוס רונן להציג את היצירה החדשה שלו, "בתי זכוכית" (על שם השקיפות שבה אנו יכולים להסתכל על עצמנו כחלק מחברה), אותה יצר עבור להקת המחול הרשמית של הערים פלאון וצוויקאו במזרח גרמניה. היצירה תעלה במשך שמונה ערבים שכל הכרטיסים אליהם אזלו. עם יצירתו האחרונה, "קפסולה", רץ רונן בעולם כשהשיא היה כשהציג אותה בגאנה ולאחר יצר עבודה על 140 רקדנים ומוזיקאים אפריקאים.
היצירה רלוונטית ומדברת את ימינו אנו, דרך גרמניה של לפני 70 שנה. במופע משולבים קטעי וידאו בשיתוף עם ארכיון סטיבן שפילברג בארה''ב - מהחינוך לעליונות הגזע הארי, ההסתה נגד היהודים בשנות השלושים וסחיפת ההמונים בדרך מחושבת ועקבית. כמו כן, משולבות תמונות של 17 בני משפחתו של רונן, שנשלחו מאותה פלאון, בה נולדו וחיו, אל מותם באושוויץ.
עודד, איך הגעת להופיע בפלאון?
"הוזמנתי ליצור עבור להקת הבלט פלאון צוויקאו והייתי מאוד מופתע שזה המקום שמזמין אותי,
זו לא העיר הכי מוכרת בגרמניה אבל אני הכרתי אותה, פלאון הייתה מאוד דומיננטית בילדות שלי. המשפחה של אמא שלי משם וכל מי שלא עלה ארצה בשנות ה-30, נרצח שם, 17 במספר. הרגשתי תמיד ניתוק מכל זה, אולי בגלל שהשואה היא עצומה לעיכול, ואולי בגלל שלא היה אפילו ניצול אחד במשפחתי ששרד וסיפר ושדרכו ניתן היה להתחבר לצד ההוא במשפחה".
נושא ליצירה לא היה בראשו עדיין, והוא החל לחפש אחריו. קודם החל להסתובב בשתי הערים כדי להכיר אותן ואת מזרח גרמניה. "הרגיש לי כפוי ליצור על השואה, אפילו בהקשר של המקום ושל המשפחה. כל הנושא של תיוג וקטלוג עניין אותי, ברמה הגלובלית ביותר שניתן, כולל התייחסות לאומות אחרות ובמיוחד לדברים שאני רואה בישראל.
באחד מהסיורים בפלאון הגעתי לבית הקברות היהודי ששרד וכשעמדתי מעל הקברים של סבא רבא רבא שלי וסבתא רבתא רבתא שלי, ידעתי שעליי לפענח משהו שורשי, את הקשר המורכב שלי, ולהביא אותו לבמה ברגישות רבה. היצירה מציבה שאלות על כל חברה, אז ובימינו, ומדברת ישירות אל הצופה ואל חייו. לאורך המופע ישנם רקדנים, גבר ואישה, שמודרים הדרגתית מהחברה, עד למצבים עוינים וקיצוניים ביותר. הם כמו כל גבר ואישה הקיימים בעולם ובטח עבור אלה שצופים במופע. תמונות בני המשפחה שנספו, המוקרנים בסוף המופע, מדגישות שהסכנה האנושית היא מוחשית, גם בימינו, גם בנו. היא בעצם אומרת - זה אמיתי, זה לא תאורטי, זה קרה, וזה קרה כאן בפלאון, לאנשים כמוכם וכמוני.
אני חושב שבגלל שהיצירה היא בנושא גלובלי, ומביאה את השואה כדוגמה, הקהל מבין שאני לא בא להנציח את העוול ההיסטורי ואת תפקידם כ ''תוקפים", אלא להפך. עד כמה שזה יישמע אבסורדי, בעיסוק בשנאת האחר הקיים כמעט בכל מקום בימינו בצורה מחרידה, השואה עבורי, היא הדוגמה הקיצונית ביותר לאן החפצת האחר יכולה לקחת אותנו. אני מרגיש פגיעה עמוקה כבן אדם, יותר מאשר כיהודי, ולכן היצירה היא גלובלית ולא על השואה.
השהייה בערים האלה במזרח גרמניה, שרונן מתאר כבעלות אופי ימני, היוותה חלק מהליך הווית היצירה. "מההתחלה הרגשתי מוזר להיות שם. ידעתי כבר קודם שמדובר במעוז הימין הקיצוני בגרמניה, המטפס מעלה כל בחירות בצורה מדאיגה. מהר מאוד הרגשתי את זה בחנויות כשלא ששו לתת לי שירות כי קלטו שאני זר, שמעתי סיפורים של הרקדנים, שהכהה מבניהם נעצר תכופות לתשאול ע"י שוטרים. החוויות האלו גרמו לי לרצות להבין איך נבנה המומנטום החברתי הזה, ולהביא אותו לבמה. רציתי להבין אותו ברמה הכי גולמית, ומכאן למפות איך שנאה כזו התפתחה ומתפתחת.
כמישהו שהשורשים שלו מפותלים - יהודי, גרמני, רומני, גיי, ישראלי, רקדן ועוד, אני נכלל הרבה פעמים בסיטואציות המקטלגות אותי, ואני חלק ממדינה המקטלגת אחרים. רציתי להבין מתי החברה נותנת לעצמה לגיטימציה, אפילו הקטנה ביותר, לקטלג אנשים, ושם, בשורש העניין, להגיד את אשר אני רוצה להגיד".
היו רגעים שחשת מקוטלג?
"בוודאי. את הקיטלוג אני מרגיש מאוד כגיי. ישנם חוקים בארץ המפלים להט"בים: אסור להתחתן, אסור להביא ילדים, אם יהיו לי זה יעלה מאות אלפי שקלים בדרך לא דרך. שר החינוך מכריז מלחמה על הקהילה כל שני וחמישי, יש שלטים הומופובים באיילון והגייז בארץ חיים את זה כמציאות.
בנוסף, אני כבר כעשור חי ביפו באוכלוסייה מעורבת, ומזדעזע לשמוע על שנאת הערבים וההחפצה שלהם בפוליטיקה הישראלית ובעקבות זה בפייסבוק וברחוב. הם אנשים, עולם ומלואו. הם אנשים, ולא פחות. אני לא חושב שהבנתי כמה זה הפריע לי, כמה זה כנראה בער בי, עד שקיבלתי את ההזדמנות ליצור על הנושא הזה.
האם למדנו מהחפצת היהודים? מהאפליה שלהם? מהיכולת לקחת אנשים ולעשות מהם קבוצה ולהגיד אתם מודרים החוצה? ומשם כל אמצעי מקבל תעודת הכשר לכך? התשובה היא בפשטותה לא. העירנות בנושא, דווקא מתוך ראיית ההיסטוריה, היא כמעט ולא קיימת - לא כחברה, ולא כיחיד. תקופת הבחירות מוציאה את האמת הנוראית הזו החוצה ומקצינה אותה. ההרס הוא עצום, הרס שלאחריו קשה לטעון אנושיות אמיתית של חברה מתוקנת".
היו תקופות שחשת אחרת?
"האמת שכן. יעל גרמן קידמה את תיקון חוק הפונדקאות שיהיה פתוח לכולם. ואז השלטון התחלף, יש עתיד יצאו מהממשלה ושנתיים של קידמה נמחקו. אוכלוסיה שלמה הוגדרה כלא ראויה להורות. זה הרי הטירוף בהתגלמותו, המוסתר מאחורי טייטל של ''דעה לגיטימית'' השוללת גייז. אך זהו טירוף קולקטיבי, לא נתבלבל. זה מטורף, כאילו מישהו היה מחליט שנשים לא יכולות ללדת.
זה לא פחות ממאבק עבור מי שהוא מיעוט - להיות שווה לאחר. שווה, ברמה בה אין אדם שלו זכויות פחותות. כל דיון בנושא, הטוען שיש אנשים פחותים מאחרים, הוא דיון שעצם התקיימותו לא לגיטימית בעיני. מבחינתי אנושיות היא ההפך מההחפצה הזו, שהיא שורש שאותו צריך לעקור".
את היצירה בנה בעזרת אימפרוביזציות מצולמות עם הרקדנים, כל פעם בנושא אחר - החלש, החזק, שלילת האחר וצבירת מומנטום שלילי כלפי מישהו. "זה לא היה תהליך קל, זה היה כמו ניסוי חברתי שתכופות זיעזע אותי, ואותם. היו רגעים שלא האמנתי כמה אמת הרקדנים שולפים על יופיו וכיעורו של הטבע האנושי. איך ברגע אנחנו יוצרים כאן אנדרדוג, מישהו שכולם שונאים, מישהו רדוף, מישהו חלש - בבמה כמו בחיים. במופע יש רקדן שמתנכלים לו, בעיני הוא מייצג את המיעוט הנרדף, שאר הרקדנים דוחקים בו ולא נותנים לו להיות.''
עד כה הציגה הלהקה את המופע מס' פעמים כשהשבוע יחזור רונן למופעי הבכורה, שמונה במספר ובהמשך מקווה להציג את המופע בישראל.
איך הצופים הגרמנים מקבלים את היצירה? את נוכחות השואה והנוכחות הגאה במעוז הימין הגרמני?
"לא ידעתי כ"כ אילו תגובות נקבל, אני חייב לציין שהיצירה מתקבלת שם בברכה בגלל הקשר לשואה. היה לי חשוב לכתוב בתכניה שאני גיי, מורכבות הזהות שלי, כמו של כל אחד, היא קריטית מבחינתי לשקיפות המופע, והרגשתי צורך לחשוף את זה לצופים.
מהו הרגע הכי מרגש שהיה לך במופע?
"המופע מסתיים בכך שכל מי שבקהל מוצא מהאולם לרחוב על ידי אחד הרקדנים. אחרי יצירה שהיא קשה לצפייה, זהו מעמד אנושי מאוד ושברירי, בו הגבולות נמחקים, בין הרקדן לצופה, בין הבמה לחיים. אני תמיד מאוד מתרגש כשאני רואה אנשים מובלים יד ביד החוצה. זה מרגיש שלי כמו תיקון. בשיח ביני והרקדנים לבין הקהל לאחר המופע, אני מרגיש שהם מקבלים אותי ואני אותם, מבלי טייטלים, וזה מהות המופע. הם מאוד חשופים לגבי רגשותיהם וזה מאוד מרגש ונעים. המטענים הם גדולים, השואה היא כנראה הארוע החשוך בהיסטוריה. אולי חשוך מדי מכדי שנוכל להתייחס אליו ישירות או לפתור אותו דורות אחר כך בין כתלי התיאטרון. ישנו שקט אנושי וערום בחדר, ומתוכו צומח אור גדול, ותקווה כנה, ולכל אחד יש מקום, והמקום הזה הוא לא אחד מול השני, אלא ביחד".