אני בן 23, ללא עורף משפחתי, חי על הקצה, מנסה לסגור את החודש ובקושי מצליח. החיים שלי שבריריים ואני מתמלא בפחד. מדי פעם אני מתנחם בכך שהחברים הפכו למשפחה החדשה שלי. ואולם, בכל ערב אני חוזר למיטה מתנדנדת, שאינה מוצעת בדירת שותפים שמצאתי לאחר שנזרקתי מבית הורי. כנראה שזה המחיר שמשלמות נפשות בודדות שבוחרות ללכת עם האמת שלהן. כך גם אני.
בשבוע שעבר ישבתי עם חברים שלי באחת מהשדרות בתל-אביב והם רמזו לי בעדינות שעוד לא מאוחר מדי למצוא שותף מונוגמי, ולא בכדי שהם עשו זאת. בעיניהם, אני חי למען עיקרון העונג, ומחפש סיפוקים מידיים. אני מכיר עוד כמה כאלו מהקהילה שאני משתייך אליה: חלקם מאוד צעירים וחלקם מבוגרים, והם סוחבים את השק הכבד שנקרא חיים בלתי מתפשרים. אבל אני ממזמן ויתרתי על אהבה. אני למוד ניסיון מהימים בהם התמסרתי אליה והיא אכזבה אותי. וזאת קיבלתי ממקור ראשון, מהורי — מהאנשים שהביאו אותי לעולם ונהנו להתעלל בי. הם שיחקו את משחק ה-"למי יש יותר גדול".
זהו משחק שלכאורה לא בהכרח מתקשר רק להשוואת איבר המין הזכרי, שכן כידוע גברים (ובייחוד גברים הומוסקסואלים) נוהגים לעשות זאת. על פי מחקר שנערך באוניברסיטת אוטרכט ב-2016 רוב הגברים ההומואים שהשתתפו במחקר ייחסו חשיבות לפין גדול, ואמרו שקיים קשר ישיר בין גודל הפין לבין הערכתם העצמית. אבי תורת הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, טען כי הליבידו, שמייצג את האנרגיה המינית שלנו, מתעל את כוחותיו דרך הנפש. במילים אחרות, הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו.
מפה לשם, מצאתי את עצמי בערב אחד בו הייתי נורא בודד עושה ניסוי בפרופיל האטרף דייטינג שלי: בשורת הסטטוס כתבתי שהליבידו שלי ענק. כן כן, ממש ככה. זאת הייתה מעין הלצה ביני לבין עצמי על מנת לבחון את מה שאני יודע או חושב שאני יודע. תוך מספר שניות הגיעו עשרות תגובות ממעריצים שרצו להעביר איתי לילה או שניים. הרגשתי מוחמא, כמעט נבוך. אחרי הכול לא כל יום אתה מגלה שאתה נערץ על ידי מגוון של גברים חסונים ומשובחים, וזאת רק בגלל איבר המין שלך. תחושת הבדידות פגה ופינתה מקום לתחושה חדשה: הייתי למנצח.
אבל קיימת עוד אפשרות: אולי לכמה לרגעים הרגשתי שייך. הייתי בעל כוח, לא שקוף, וייצגתי אידיאל. הורי שהשתמשו בכוח כלפי פעלו מהאגו ושילמו את המחיר בכך שהם איבדו את בן הזקונים שלהם. אולי על פי תפיסת עולמם ושל הסובבים אותם גם אני אגואיסט. הרי בחרתי ללכת עם האמת שלי ולא הייתי נאמן לאחד מהעקרונות הגדולים ביותר בספר העקרונות שמעולם לא נכתבו — עיקרון המשפחה. מצאתי את עצמי נע בין שתי התגוששיות — מצד אחד, רציתי את המשפחה שלי לצדי, תומכת ואוהבת. מצד שני — לא רציתי להעמיד פנים יותר. כך בלית ברירה ולימים בחרתי בעצמי.
חלק מהקרובים לי הגיבו בגיחוך כששמעו על הסטטוס הזה שאני כותב. חלק גם ראו זאת כפרובוקציה. עלה בדעתי לספר להם את הסיבה לכתיבתו, אבל לא הרגשתי שזהו סיפור חינני במיוחד. אם הייתי מחליט לספר להם הייתי מספר שכתיבת הסטטוס הייתה ניסיון לצעוק. בדיוק כמו שצעקתי ברגעי הכאב והקושי ביני לבין הורי. ניסיתי להראות שאני נוכח ולקבל לגיטימציה למי שאני, כמו שעשיתי כל חיי. ובכל זאת, לא הייתי רוצה לתת כוח לאלו שהאידיאלים הכוחניים חלחלו אליהם, שתופסים יופי, או זהות מינית באופן אחד. במקרה הזה, גם ההורים שלי וגם הקהילה ההומואית שיחקו את משחק ה-"למי יש יותר גדול".
ואילו אני עייפתי מלשחק את המשחק הזה. בכל אותם רגעים שאבי הרים עליי את היד — צעקתי. בכל הפעמים שאמי לא ראתה אותי — צעקתי. ובכל אותם הפעמים אף אחד לא הקשיב. עוד כנער, כשהייתי משוטט ברחובות חשוכים בדרום תל אביב, הייתי מגלגל בראשי את המחשבה שזו הדרך שלי, לצעוק. אולי ככה ההורים שלי יראו את הכאב שלי ויחבקו חזק. בשלב מסוים, כשהקשר בינינו הסלים, הצעקה הייתה הדרך שלי להתריע שאני רוצה להפסיק להרגיש. אני רוצה לעצום את העיניים ולא לפקוח אותן לעולם.
כך מצאתי את עצמי מאלחש את הכאב דרך סמים וסקס מזדמן, אך באותו ערב התחלתי להבין שכתיבת הסטטוס היא הדרך שלי לצעוק לקהילה שלי: אני רוצה להרגיש שייך. אז כתבתי אותו שוב ושוב, כמו בלופ. ובכל פעם שלחצתי על מקשי המקלדת הרגשתי שאני לוחץ על הפצע שאינו מגליד, על החלק בי שתמיד יישאר חסר, והוא כנוע לבחירות הורי. בין אם שיחקתי את משחק ה-"למי יש יותר גדול", ובין אם הורי שיחקו אותו — בסופו של דבר הפסדתי את משפחתי. אולי יום אחד הורי יצליחו לאהוב אותי כמו שאני, ואולי יום אחד אני אצליח לאהוב את עצמי באופן מסור ומלא. אחד אפס לי או להורים שלי? נחיה ונראה.
כותב הטור הוא בעל הטור ב"הארץ", "זכוכית מגדרת".