לטוס לתאילנד? "אני יותר טיפוס של אירופה הקלאסית", אמרתי לעצמי. אך מנגד, ההזדמנות להיחשף לתרבות חדשה פלוס התעסקות בקהילה הגאה (וגם רצון קל לחופשה) הכריעו את העניין. לא באמת ידעתי למה לצפות. הכרתי את המדינה הזו רק מהתקשורת וחברים, שאומנם אמרו שמדהים שם, אך מצד שני חשבתי לעצמי "כמה בטן גב אפשר לעשות". החלטתי לא לחקור שום דבר במכוון, כדי שאוכל להיות מופתע מדברים ויצאתי לדרך.
איפה היינו? מקדשים סינים, הרובע הסיני, סיור בתי קפה, הרובע הגאה, סיור אוכל באוטובוס, סדנת בישול, הפלגה לחופים מוזהבים.
ההלם הראשון היה בנסיעה משדה התעופה למלון. הכל עצום ובגדול. בנגקוק, עיר הבירה של תאילנד מרגישה פתאום כמו תמצית של העולם. גורדי שחקים עצומים לצד מקדשים עתיקים, אוכל רחוב וחנויות בכל פינה, כבישים עמוסים, מסכי פרסומות ענקיים... זה הרגיש כאילו אני בעיר על סטרואידים.
ואז הרכב פנה לתוך שטח המלון ובשנייה אחת החוץ הסואן התחלף בשקט התאילנדי. מפלי מים בכל מקום, ירוק, מרחבים... כמעט לא נעים לדבר בקול רם. צוות העובדים מנומס מאוד ועוזר בכל דבר, גם במה שאתה לא מבקש. בהתחלה זה מביך, אחרי הכל אני יכול לקחת את המזוודה לבד, אך בשיחה עם אחד מהם מתברר לי שמעבר לכך שזו העבודה שלו, מתן השירות וחווית האורחים נעוצים עמוק בתרבות התאילנדית. והמוטיב הזה חזר בכל מקום אליו הגענו.
הביקור התחיל בסיור מקדשים סיניים, אלה שמשקפים אלפי שנות תרבות. כן, כמו רוב בני הדור של היום אני לא כ-ז-ה חובב אתרים הסטוריים ובעיקר מחפש את האטרקציה הבאה כל הזמן, אך אי אפשר שלא להתפעל מהגודל של הדברים. הכל עצום, מפואר מאוד, מוזהב, נוצץ, מכבד ובעיקר מכיל המון היסטוריה. קשה שלא להתרשם מהעבודה הרבה שהושקעה כאן, משימור המסורת העתיקה לצד העולם המודרני, שמקיף את המקומות האלה. המקדשים והמקומות ההיסטוריים שזורים בתוך העיר, ויוצרים התנגשות בין הישן לחדש.
משם ל-CHINA TOWN. הרובע הסיני בבנגקוק הוא כמו זה שרואים בסרטים. ביום יש בו מאות חנויות של הכל: ביגוד, מכשירי חשמל, תכשיטים ובלילה המקום הופך לגן עדן קולינרי. מאות דוכני מזון יוצאים אל המדרכות ומציעים מגוון שאף בטן לא יכולה להכיל. ותשכחו מהאוכל הסיני שאנחנו מכירים כאן בארץ. הטעמים התאילנדים, שולטים כאן. תבלינים טריים, נודלס, בשר, קינוחים וכמובן מנגו טרי, המוגש עם סטיקי-רייס וקרם חלב, מגיחים מכל מקום.
הרחובות מלאים, על הבניינים שלטי ניאון, בלי לשים לב אמרתי לקבוצה איתה הגעתי שאני מרגיש כמו בסט צילומים של נטפליקס. זו אולי האדפטצייה הכי נכונה ל"זה כמו בסרט" של פעם.
וכדי לסגור את היום כמו שצריך, הגענו לבר, אבל לא כזה של תיירים, שנמצא על הרחוב הראשי עם מוזיקה חזקה. בתוך הרחובות הפנימיים קיימים בתי העסק והמקומות אליהם המקומיים יוצאים לבלות, והם מספקים חוויה מקומית אמיתית (אני בכוונה לא כותב "אותנטית", כי אחרי הכל, מה זה "אותנטי"?)
הרצון של המארחים היה לתת לנו לטעום כמה שיותר ממה שיש לתאילנד להציע, והלו"ז צפוף. למחרת יצאנו לסיור בין בתי קפה מקומיים, אבל לא כמו אלה שאנחנו מכירים מישראל. בתי הקפה האמיתיים של תאילנד הם מפעל קטן לקפה, שבהם קולים, טוחנים ונותנים לקפה כבוד. כמו הברים המקומיים, גם בתי הקפה האלה לא נמצאים על הרחוב הראשי, אלא דווקא בתוך השכונות והרחובות - וכאן באמת אפשר להיחשף לתרבות והיסטוריה. רובם קיימים שנים רבות, מביאים איתם מסורת מהודקת.
יש מקומות שתהיו חייבים להגיע אליהם ברכב, אבל בגדול, מומלץ ללכת ברגל ולפגוש סמטאות, רחובות ושוב - את העסקיים והמסעדות המקומיים.
כשירדה השמש לבשנו את הבגדים היפים ויצאנו אל אזור רחוב סילום, האזור הגאה של בנגקוק. וכמו שהרובע הסיני היה צבעוני, גם הרובע הגאה נראה כמו עולם משל עצמו. מדובר על רדיוס של כ-3-4 רחובות, המלאים בברים, דנס-ברים מועדונים ועוד אטרקציות מ-כ-ל הסוגים. אם בתל אביב יש מועדון גאה אחד ברחוב הזה, ובר גאה ברחוב ההוא, כאן מדובר ממש בשכונה קטנה ופתאום אתה מרגיש את הכוח שיש לקהילה. הרחובות מלאים, האלכוהול זורם, וכשהמסיבה ב- dj station נגמרת, הלילה רק מתחיל.
למחרת המשכנו לסיור עירוני באוטובוס אוכל. אומנם היה טעים, אבל האזורים בהם נסענו עניינו יותר. רחובות סואנים, המון צבע, חנויות, מקדשים, ושוב תרבות והיסטוריה שנשזרים בכל מקום. משם הפלגנו כמה דקות ונחשפנו לעוד אזור קדוש ומטופח. נראה שהרצון לשמר והמודרני מתנגשים בכל מקום בתאילנד, ומאתגרים את השלטונות.
למחרת הגענו אל סדנת בישול תאילנדית, ב-'blue Elephant'. אחד מהמוסדות היוקרתיים, כך מסתבר, לבישול. למקום אפשר להגיע בזוג או קבוצה, ולומדים להכין ארוחה תאילנדית מלאה, כולל כל המנות.
ביום למחרת הגענו סוף סוף לדבר היחיד שהיה לי בראש לפני שהגעתי לתאילנד - ים. בשעת בוקר לא מוקדמת מידי, עלינו על ספינה שלקחה אותנו לאי קרוב לפוקט. בתור מי שרגיל לחופים בתל אביב, שנסגרים לפחות פעם בחודש בשל זיהום, לראות חופים עם מים שקופים - אבל באמת שקופים זה מחזה מוזר לעין שלנו, אבל מרהיב. אפשר באמת לראות את הדגים, אפשר לעשות שנורקל, אפשר לרדת לחוף ולקנות גלידה בדוכן היחיד שיש בו חשמל. ואז תוכלו להגיד שעשיתם בטן גב אמיתי, במקום הכי ירוק, כחול וזוהר שיש.
מודה, אני לא חובב שחייה גדול, אבל הירוק בעיניים, השטחים הפתוחים, האוויר הבאמת נקי וקריר פשוט מרהיבים, מהמראות שגורמים לך לבהות באופק לכמה שניות, לפני שאתה חוזר למציאות בה אתה חי ברחוב תל אביבי דחוק. שווה להקדיש יום לסיור בין האיים, ולחוות את הניתוק והשקט על החול הזהוב.
עוד לא דיברנו על חיי הלילה בפוקט, המסעדות, סדנת קוקטיילים, שופינג, מסג', המלונות המפנקים ועל כמה שביחס למה שאנחנו מכירים - הכל זול ונגיש. אבל צריך לתת גם לכם לגלות משהו, לא? לסיכום, זו הייתה חוויה חדשה, צבעונית ובעיקר מפתיעה (לפחות עבורי). המפגש בין הישן לחדש, בין המסורת למודרני ובשילוב הכנסת האורחים, יבטיחו גם לכם זיכרון מתוק, בצבעים של כחול וזהב.
בין כל אלה, נערך במדינה כנס להט"בי בין-לאומי, שאורגן על ידי הממשלה. וכדי להבין באמת מה היחס ללהט"ב במדינה, החלטתי לדבר עם התושבים המקומיים. אבל על זה, אפשר לקרוא כאן.
הכותב היה אורח של 'מועדון ידידי תאילנד בישראל' בכנס הגאווה של תאילנד.