פסק דין אחד עסק במקרה של בני זוג, שניהלו זוגיות במשך 9 שנים, במהלכן אחד מבני הזוג החליט להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות, בעוד השני "לא היה בעניין". תוך כדי התהליך, אי שם באמצע ההריון, שינה בן הזוג השני את דעתו והצטרף להליכים אחרי הלידה הוא שימש כאב נוסף לילד לכל דבר ועניין - (במשך שנתיים), עד שנפרדו בני הזוג, וגם לאחר מכן.
המדינה התעקשה שבנסיבות כאלה, בהן תכנון ההורות לא נעשה במשותף ולא הייתה כוונת הולדה משותפת (ובנוסף, כיום השניים גם אינם עוד בני זוג), אי אפשר לתת צו הורות לאב הלא גנטי, אלא עליו לבקש לאמץ את הילד. בית המשפט המחוזי קבע שלדרישה זו של המדינה אין שום בסיס, וכל עוד מדובר בשניים שניהלו חיים משותפים במועד יצירת ההריון, ובן הזוג חבר לרעיון ההולדה עוד לפני שהילד נולד, ושימש לו כאב בפועל מאז לידתו ובמשך שנים, העמדת התנאים הנוקשים והטכניים של המדינה "יש בה כדי להערים קושי שאינו במקומו". - ואישר את צו ההורות.
פסק הדין השני עסק בבני זוג, גברים שמגדלים שלוש בנות מפונדקאות: בת 5.5, (ילידת תאילנד), ושתי בנות 4.5 (שנולדו בנפאל). שלושתן קרובות זו לזו גנטית, כפי שאף הוכח בבדיקת רקמות, מאחר ונולדו בסיוע אותה תורמת ביציות אנונימית. ההליכים המשפטיים להכרה באב הלא גנטי (בהתאמה לכל אחת מהילדות) התארכו, בנסיבותיה הספציפיות של המשפחה, למשך מספר שנים. במהלך תקופה זו, אחת מתוך שלל התביעות שהגישו בני הזוג לבית המשפט הייתה להצהיר על קשר האחאות* בין הילדות - באופן עצמאי ובנפרד מההכרה בשני האבות .
*התבקש צו שיקבע שהבנות הן אחיות ביניהן בעיני החוק, בלי תלות בהכרה באבותיהן
המדינה התנגדה לבקשה וטענה שאין כל צורך בדבר וש"אין חיה כזאת", צו אחאות. בפסק דינה, פרסה השופטת איריס אילוטוביץ' סגל סקירה מעמיקה (על פני יותר מ-30 עמודים) של התייחסות לאחים בחוקים השונים, במאמרים אקדמיים ובפסיקה - והגיעה למסקנה שקשר אחאות הוא אכן בעל חשיבות משמעותית משלו.
"קשרי אחאות, שבעבר נבעו כחלק ישיר מקשרי הורה-ילד, מחייבים כיום הכרה נפרדת", וזאת עם התפתחות של טכנולוגיות הולדה מתקדמות בשילוב תרומת זרע או ביצית. הזיקה הגנטית, אף שהיא אינה חזות הכל, היא נקודת מוצא לקשר. היא כר לרקימת יחסים עם ילד או אדם אחר שעימו חולקים יסוד פיזי בעל השלכות רגשיות משמעותיות (השופטת סייגה את המקרים של ילדים שנולדו מאותם תורמים אך למשפחות שונות, שאין ביניהן כל קשר).
בסיכומם של הדברים, פסקה השופטת כי קשר האחאות הוא חלק מזהות אדם. לקטינות זכות כי יוכרו כאחיות לכל דבר. זכות זו היא נפרדת ואינה תלויה בהוריהן". "המדובר בהכרה משפטית נפרדת, שמקנה לבנות זכויות וחובות עצמאיות באופן שיאפשר שמירה על קשר ביניהן גם אם למשל מי מההורים יתנגד לו, כגון במקרה של פרידה בין ההורים. לאור הכרתה בחשיבות העניין לילדות, העניקה להן השופטת "צו אחאות", לראשונה במשפט הישראלי.
כעורכי דין הפועלים למען הכרה ושוויון זכויות למשפחות להט"ביות, אנו עדים פעמים רבות לכך שבתי משפט לענייני משפחה, אלה שרואים באולמותיהן את המשפחות עצמן שבעניינן מדובר, מתרשמים מעומק רגשותיהם ומסכימים עם הצורך לספק להן הגנה משפטית. גם מנקודת מבטם של שופטי משפחה רבים, ההגבלות הטכניות שמנסה המדינה לקבע להגדרת "הורות" או "משפחה", הן פחותות חשיבות לעומת המשמעות העצומה של המשפחה כגוף חי, נושם, מתפקד, בעל צורות רבות וחיוני לטובת הילדים.
מאבקים רבים עוד לפנינו, כמו למשל במקרים בהם מתבקשת הכרה בהורה נוסף שאינו אזרח או תושב בישראל (כשמדובר במשפחה ישראלית במהותה), או במקרים של ניתוק יחסים זוגיים בין ההורים, או בעניין של הכרה הורית משותפת ממועד לידת הילדים. כל פסיקה כמו זו שלפנינו מפיחה בנו תקוה ונותנת אנרגיות נוספות להמשיך ולהוביל מהלכים למען שוויון לקהילה.
הכותבת היא עו"ד ויקטוריה גלפנד, שמשרדה מתמחה בליווי הליכי פונדקאות בחו"ל וכן בהסכמי זוגיות והורות משותפת.
